כתב: פרץ גרין

ערך וביצע הגהות: משה לוי

החרם מדאורייתא

אני מסדר כאן מחדש במסמכים קטנים של כעשרה דף כל אחד, בשביל הצגה באתר האינטרנט (Web Site) שלCamillo, המנוהל על ידי חברנו הנאמן אדם קמחג'י בבאר שבע מבית אסתר: החידוש האחרון נעשה בכ"ה באדר תשנ"ו, שבו סדרתי ק' 'חרמים' להסביר את הדברים:

חרם א':

האמת היא שבכל כתבינו לא אמרנו שעשר הספירות לא מתקיימות, אלא אמרנו שכל הדברים וכל ההסברים על עשר הספירות של ספר הזוהר, שהם הסברים על עשר הספירות הנאצלות מהאין סוף אל עולם נאצל, ושיטת הזעיר אנפין ושיטת הפרצופים וכו' פסולים ואסורים, כפרות ומינות, החורגות לגמרי מאמונתנו הקדושה, מורשת קהלת יעקב:

לב הדג הגדול: בבאר שבע בתשנ"א חלמתי חלום הנוגע למלחמות השם: ראיתי בו את ג'יימס בייקר, שר החוץ של ארצות הברית דאז, והוא הכריז ברבים, באופן דיפלומטי מאד "שסוף כל סוף מוכרחים להודות שעשר הספירות מתקיימות, אף על פי שפרשו אותן כמו שפרשו, בטעות". על כך חרם א' בא בתשובה לכך שבאמת אף פעם בכל כתבינו לא אמרנו שעשר הספירות לא מתקיימות, כי אין הטעות מצד 'קיום' עשר הספירות, אלא מצד כל השיטה וההסברים של ספר הזוהר על עשר ספירות נאצלות ופרצופים נאצלים וכו', כי כל אלה לא מתקיימים באמת ומונחים בדויים הם, והשגות שקריות ואלוהים אחרים על פניו בטעות נוראה.

עד כה נהגתי בדיפלומטיה של ג'יימס בייקר ולא הסברתי אודות ההבדל בין עשר הספירות המתקיימות באמת ובין כל הסברי הספירות על פי קבלת הזוהר על פי המסבירים אותה בשיטות שונות בארבע מאות השנים האחרונות, ובא החלום לעורר אותי על עובדה נחוצה זו, שבאה לעזרת המתבלבלים, שהמונח עשר ספירות כרוך במוחם כיתד סודי אמיתי, הנקבע בבעלי מדרגה רוחנית, ואשר נשמע גם לפני ספר הזוהר. כי כל אלה המבקשים לדעת צריכים בצדק את הדיפלומטיה של ג'יימס בייקר שתפייס אותם, כי קשור המושג באמונתם התמימה, והבא להגיד סתם שעניין עשר הספירות פסול הוא לא יקבל את הקשבתם. ובא הדיפלומט בייקר לומר: אין אנו שוללים את כל עניין עשר הספירות, אלא אדרבא, מוכרחים להודות על כך שעשר הספירות דבר סודי וענין גדול, והן אכן מתקיימות בדרגות הנסתרות מעיני אנוש בצדיקים אמיתיים המתהלכים בתוכן, אבל בדומה למה שנכתב בספר מלחמות השם נגד הקבלה השקרית של הזוהר, אין עניין זה קשור כלל לעבודה הזרה הזנותית הזו הנובעת מקבלה זו, וטעה מי שהלך בדרכה בארבע מאות השנים האחרונות בכל פירושיה ולא הבין שעצם אמונת עשר הספירות הנאצלות של הזוהר פסולה היא וריבוי רשויות ושיתוף באלהים ואלהים אחרים על פני.

עד כה לא דברתי על עניין זה מפני שסברתי שבשל רוב הבלבולים הכרוכים בעניין עוון קץ זה, לא רצוי לבלבל את המצב עוד יותר, ולא נתתי מקום לנושא, אלא רק בהסבר, שהוא קבלה ישירה מהצדיק הקדוש חיים, שבנוגע לעשר הספירות הנבראות הסודיות אין בעלי סודן מדברים בהן אף הגה בדיבורים או בכתבים, כי הן נמצאות בדרגות הסוד ואסור בהן כל דיבור. ומוסבר טעמו הראשוני באיסור הדיבור בהן לא רק מצד החזקת הסוד עצמו, כי סוד ה" ליראיו, אלא גם מצד הטעות שתצא מהמילים המשתדלות לתאר אותן, וזה מפני שאי אפשר להבין מהן כלום בלשון אנושית והן בדרגה למעלה מהלשונות: וכל 'מובן' מהדיבורים ההם ייצור בנין זר ובלתי אמיתי במוח המתבונן, ויבנה בניני מחשבה שבאמת הינם הבלי הבלים - בנינים 'קוסמיים' המסלפים במסגרת רוח מזויפת ואור של שקר את התיאולוגיה שאנו צריכים ללכת על פיה מאברהם אבינו ומסיני. והכל יצא ממי שדיבר בהן או כתב סברות בעליונים, והטעה מחשבת בר נש: הכול, אפוא, כמו שאמר ג'יימס בייקר, תלוי בטעות ההסברים בהן ולא בעניין קיומן העצמי של הספירות.

חרם ב':

ואף בעלי תורה שהיו גדולים בתורתם, ושהם בעצמם היו הולכים בדרכי קודש, כמו הר' חיים ויטל, משה קורדברו, יצחק לוריא, הבעל שם טוב, הגאון מווילנא ומפרשים גדולים כמו המלבי"ם ועוד גדולים, נפלו, מבלי ידיעתם, ברע הסתום הגורם עיוורון בעוון קץ.

לב הנביא: אחרי ההתבוננות בכל החרם מדאורייתא, המחובר גם על פי היסודות של הר' יחיא אבן שלמה אלקאפח מצנעא, תימן, בספרו הקדוש "מלחמות השם", ועל פי היסודות של עוון עץ הדעת טוב ורע ועוון דור אנוש ועוון המגדל וחטא העגל והדיבר השני, מתברר מכל הצדדים שהעוון קץ המנובא בנביאים הוא עוון נמשך בזמן באחרית הימים, ומכוסה מעיני חכמים ורבנים וראשי העם ולומדי תורה עד הסוף לפני הגאולה השלמה, וידענו ללא שום ספק שהוא עוון הזוהר, שפיתה רבים מבני ישראל באחרית הימים וחנק אותם ואת רוחם, עד שחטא זה הנסתר והגרוע מכל הסוגים גרם לגזרת השואה. אנו עתה נמצאים בזמן טהרתו של עוון קץ, שהוא העוון אשר צריכים לברר ולבער לגמרי מכל מחנה ישראל, מפני שהוא המעכב הגדול של הגאולה השלמה, והוא עוון חשוך מאד שחונק בהסתר את רוח עם ישראל מבלי ידיעתו.

לב השושנה: אדם קמחג'י חלם (בתשנ"ה בבאר שבע), וראה סימן הנוגע לענייננו: הוא שמע קול האומר ש"חיים ויטל, הליכתו היתה בקודש": הנה ראשית כל נבקש מחילה מכבוד הרבנים והחכמים כמו הגאון מווילנא וישראל בעל שם טוב ויצחק לוריא וחיים ויטל וכיוצא בסוגיהם המעולים בכבוד דרכי הקודש שהליכתם בהן ובהוד תורתם חיים, מחילה. אנו עושים לשם שמים, כמו שאתם עבדתם את ה" לשם שמים. ההבדל הוא רק בזמן, שידיעת עוון קץ באה בסוף אחרית הימים אחרי השואה ולא ניתנה מלפני זה לידיעה והבנה, ועוון מוסתר מאד הוא, עד שמתגלה כל מרירותו בסוף. לא אתם שהוצאתם את העוון, כי אם קבלתם אותו מעוון אבות בהתחלת הפצת הזוהר וקבלתו, מבלי לחקור את המקורות האמיתיים שלו ומבלי להבין על איזה יסודות נוסדו כל אלה הדברים ה"חדשים".

הרי הליכתם בקודש אינה עונה לכל הנוגע לעוון סתום של עוון קץ, כי עד הסוף לא ניתן להכיר בו ואין אותם הקדושים בהליכתם בתורה ובקדושה יכולים לענות על אורות עליונים אמיתיים, כי אין דרגתם מגעת לזה. כמו כן הצדיקים הנסתרים האמיתיים, שיודעים את דרכי מעלה באמת והולכים באורות עליונים, לא יכלו לדבר או לקום להזהיר אחרים או לכתוב או לעשות כלום, כי על אף שהם יודעים את גזרות בית הדין של מעלה, אין להם רשות לדבר ולהגיד זאת לאף אחד בעולם. לפיכך בעניין זה, אחרי שכבר קיבלו בנים את עוון האבות, ושלשים הם אותם הרבנים שאמרנו, ומאה שנים עד השואה הם הדור הרביעי לעוון זה, ומאז ועד היום הזמן הוא זמן הטהרה של עוון זה, אין שום הבדל אם מדובר בתלמיד חכם מובהק או עם הארץ מוחלט: שווים הם בהעדר ידיעת העוון הזה, עד שהוא מתגלה ונודע ביהודה, בקרוב בימינו בעזרת ה" ברוך הוא וברוך שמו לעד.

גזרת הזמן הייתה כבר לפני ארבע מאות שנה, אז התגעגעו לקץ לפני זמנו ונפלו בעוון קץ של אחרית הימים. ומהחכמים ההם יצא העוון ומלומדי תורה בידיעה גדולה, מפני שרק הם למדו והתעסקו בזוהר, לא העם. גזרה סתומה הייתה, שנדרשה, בעוונות, להוציא את הרע מסתרו, ולגלות את זנותו ולבערו לעולמי עד, לשם תיקון האמונה הטהורה במחנה ישראל לפני בואו לבית אל.

חרם ג':

ומפני שמצאו אסמכתות לדבר עשר הספירות גם בספרים שקדמו לזוהר, שוב לא הבחינו בין עניין סודי, הידוע לקדושים נסתרים אמיתיים ובין שיטת הזוהר בעשר ספירות נאצלות מהאין סוף.

לב הנביא: כנראה המקור העיקרי לזה הוא ספר היצירה המיוחסת, ששויך בטעות ובשקר, לאברהם אבינו. הצדיק הקדוש המורה חיים העיד על כך שמדובר בשקר מוחלט כמה פעמים, ואמר שאין לספר הזה שום שייכות לספרו של אברהם אבינו, ואין לייחס אותו בשום פנים לאברהם אבינו, חלילה וחס, והיה צועק הצדיק על שבדו את ייחוס הספר לשם כספים, בכדי למכור את ספריהם במחירים גדולים, כי מי ישלם סכום גדול על ספר שסתם נכתב על ידי פלוני, ולכן היה צריך לייחס אותו לאחד הגדולים, בדומה לספר הזוהר, שכתב אותו משה דה לאון, ויחס אותו לשמעון בן יוחאי, חלילה וחס.

בספר ההוא כתוב 'עשר ספירות בלי מה', אך בין הביטוי הזה לבין כל הפירושים שהוציאו על אלו הספירות, המרחק הוא כמרחק שבין השמים העליונים אל הארץ השביעית מתחת. ופירושו הנכון כמובא במפרשי הספר הזה 'בלי מה' (או בלימה): בלי מהות, ומפרשים בלום את פיך מלדבר.

את שני הדברים האלה לא שמרו הרבנים מאז, ופשע זה גרם אחריו את כל המחלה הגדולה הזאת בעטו של משה דה ליאון. הנה מה שהוא בלי מהות אל תנסה לתאר אותו ובלום פיך מלהסביר אותו, כי כל דיבור בו מזייף את אמיתות מהותו ומכשיל את שומעיו בחזיונות שווא.

חרם ד':

ולא הרגישו בכלל שאסור בהחלט לדבר ולצייר מחשבות על דברים שהם למעלה וקדומים לבריאת העולם! איך ניתן לדבר על צמצום האין סוף, הנעשה לזעיר אנפין בעולם האצילות, שהוא האל הבורא את העולם של מטה?! הרי זה בודהיזם וכפרות בעיקר! ואין לנו אלא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ! ומי נתן רשות לתאר אותו לפני בריאת העולם?!

שור הבר: אתם המשכילים בזוהרי השיגעון ממש, ואין לכם מושג אמיתי לפני מי אתם עומדים! מי יעיז לברוא תארים עליו באצילותיו והליכותיו בעולמו הנאצל! פשוט מאד, אין אתם מרגישים כלום מהאמת, כשאלפי מונחים מבולבלים מסודרים במוחכם אודות ארבע עולמות מרבבות ספרי ה"סוד". אלפי רבבות של סברות בלי מהות על סוד שאינו סוד, כשאת הסוד האמיתי לא ניתן לדעת! משחיתים אתם את עצמכם במוחכם, הינצלו במהרה, ואל תאצלו ברשתם!, ואם בסוף מכל החרם הזה לא הבנתם דבר, קבלו זאת כזכות, כי חרם אמיתי הוא מדאורייתא ומוסכם מאת האלהים: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

חרם ה':

מפשעם הביאו ראייה לחטאתם ואמרו שמותר להיכנס לדלתו של בית לא שלהם, ופגעו ביוד באומרם: כקוץ על נקודה, שקצת רוחב לו, כך הוא עולם האצילות. כמו היוד שהכול בו כלול בנקודה, כך עשר הספירות בעולם האצילות כלולות כנקודה אחת ומאוחדת.

שור הבר: ובכן התבוננו על עשר הספירות הנאצלות הכרוכות יחד בעולם הנאצל, וכשתבינו איך היא האלוהות של אותה הדרגה, נבוא לקראתכם בבית המשוגעים. קוץ ודרדר על היוד שיבשתם כדי להיכנס פנימה במקום שהמחשבה בו אסורה: האם על זה צריכים לחשוב בחורי ישיבה בכדי לצאת מעולם הפועל? הורסי מוחות הצעירים אתם, חוטאי הזוהר ומשיחיו!

אם נפלו גדולים, הקטנים מה יגידו? כי כל העם בשגגה! כל העם, ראשי הדת בראש ובראשונה ואחריהם יתר העם! ונעלמה האמת מעיני העדה ולא מרגלי העם, השואפים לתורתם! ובמקום תורה חברו ראשי הדת לספרי נסתרות, החייבים שריפה משום עבודה זרה, והוסיפו בניינים על הבניין המפואר והשקרי הזה של עולמות הזוהר, ונכנסו לעולם האצילות ולא נמצאו עוד בעולם התורה, כי הכניסו את תורתם אל האצילות ושיבשו כל פירוש ועוותו כל הבנה. הם פעלו בשגגה, בעוד כוחות הטומאה המקטרגים להפיל את בני התורה לתוך הפח, ואיתם כל ישראל, פעלו בכוונה להזיק, והזיקו, ונפל עם ישראל לסוגי כתות מיסטיות מחד וחילוניות מאידך, עד זמן הדור הרביעי המיוחד הסופי לישראל, אשר בו הגזרות ההיסטוריות מתגבשות בתקופה אחרונה לפני התחלת סדרי הגאולה, שהתחילה עם הקמת מדינת ישראל.

התעוררו אפוא, וקחו כדוגמא את הר' חיים וויטל, שהליכתו הייתה בקודש, אך כל ספריו הבאים על שם קבלת יצחק לוריא פסולים הם ומלאים שקר ודמיונות שווא, המטעים ומפתים את מחשבות בני ישראל, וחייבים שרפה ממש מצד עצם שורש העבודה הזרה הנמצאת בשיטת האצילות של ספר הזוהר, שהוא היסוד לכל דבריהם. לו היה פה הר' חיים וויטל עכשיו אחרי שנתגלה הטעות היה הוא בעצמו שורף את כל כתביו בידיו, אך הוא מחכה לנו כדי שנתקן בעדו: וירחם ה" עליו ועל כל ישראל אמן כן יהי רצון.

חרם ו':

ובכן מותר לנו בחרם הזה להשתמש בכל לשון בושה ונזיפה וחרמה על כל השקר שיצא מעטו של משה דה ליאון, כשההוא נכלל במסגרת הדור הראשון של העוון, הוא עוון אבות ממש, בעוד הדור הרביעי של העוון הוא כל תנועת חב"ד, היא התנועה המשיחית המזויפת והגאוותנית השנואה בשמים ובארץ, והמסוכנת מאד לכל נפש הנקשרת איתם, כמוסבר בכל כתבי החרם מדאורייתא. זאת מאחר והמשיחות השקרית של חב"ד (הנמשכת גם אחרי מותו של הרבי, בעוונות הרבים) הוא הסימן לדור הרביעי השנוא של עוון אבות של הזוהר, ולכן החרם מדאורייתא נופל בעיקר על שני צדדים: א') על הקבלה עצמה מספר הזוהר, והם מאות ספרים הכתובים במשך ארבע מאות שנה ברוח אותה הקבלה השקרית והפסולה, ו-ב') על תנועת חב"ד, שכל סימני הדור הרביעי השנוא היוצאים מהפסולת והעבודה הזרה של שיטת הזוהר מסתיימים בתנועת חב"ד, והוא כסוף פעולת עגל הזהב, הכוללת ריקודים מסביב לו ושיגעון עליו ונשיקות וחיבוקים לו, תוך עשיית עבודה זרה ממש.

חרם ז':

בכל כתבינו על החרם כמעט ואין ציטוטים מספר הזוהר ולא מכל ספריהם והוא כי החרם מדאורייתא הזה נסמך על כל ההסברים הכתובים בספר מלחמות ה" של החכם ר' יחיא אבן שלמה אלקאפח מצנעא, תימן. ספרו נמצא תחת ידינו וגם תרגמנו אותו לאנגלית ולאיטלקית, אני, פרץ גרין, ודוד לוי, בתשמ"ג, כשבאופן מוחלט ספר זה הוא חלק אינטגראלי ושלם של החרם מדאורייתא הזה. ספר מלחמות השם מציג את החלק הרבני הנדרש לתלמידים ולבעלי המסורת המושרשים בהמשך ההלכה, בפסקיהם של ראשונים ואחרונים וכו', ומאפשר לראות, להבין ולדעת על פי המקורות של התורה והמסורת את כל העוון הכתוב בספר הזוהר ובכל ספריהם. הר' אלקאפח הוא שהחרים לראשונה את כל שיטותיהם וגילה את פני הפרוצה מכל פינה, וחדה לשונו כסכין השחיטה, המכוונת את תורתו אל נקודת העבודה הזרה הנכנסת בשאט, כדי להיות, חלילה וחס, זרם הזורם בקרב העם עד ימינו אלה.

חרם ח':

הכרחי שלא נמעיט בחשיבות הקשר של חרם מדאורייתא זה ושל המקור הרבני הזה המפליא באימוץ כח קנאת אחדות הבורא עד עצם דמו, כי ספרו "מלחמות השם" משלים את החרם מדאורייתא מצד סמיכותו הרבנית וידיעתו הגדולה התלמודית. ספרו אפוא משלים את החרם בעד כל עם ישראל המסורתי הדתי והחרד מדברי ההלכה. ולכן על כל יהודי שומר דת החפץ לקבל את החרם כדבר מוסכם אצלו, לסמוך על הרב ה"פטיש" התלמודי והבקי הגדול בכל חלקי התורה הקדושה והמומחה בכתבי הרמב"ם, עליו השלום, הוא הרב יחיא אבן שלמה אלקאפח מצנעא, תימן.

חרם ט':

ודבר רשמי הוא בזה לחרם מדאורייתא זה, שרשום בו כל ספר מלחמות השם הנזכר, כי אני, פרץ בן משה גרין, המסדר את החרם מדאורייתא, אין בכוחי ואינו מתפקידי לענות בכוח הרבנות, אלא עלי החוב לסדר ולהסביר את החרם בהיותו מדאורייתא, דהיינו מהדיבר השני וממעשי העגל ומבניין המגדל ומדור אנוש ואף מחטא עץ הדעת טוב ורע, ולא להסביר את הדברים מצד סוגיות התלמוד ופסקי דינים מתורת הרבנות: אמנם הרב אלקאפח מראה מכל המקורות של המסורת איך שדעת חכמינו, זיכרונם לברכה, בכל המסורת, מתנגדת לגמרי לשיטת האצילות של הזוהר, ומנהיג הרב מלחמה עצומה נגד שיטת הזעיר אנפין, שהיא כפרות ממש לא פחות ואף יותר מהשילוש הנוצרי. הרי החרם מדאורייתא הוא כחותם החותם על הסוגים של עוון אבות עד לרבעים לשונאי, שהוא חותם החרם מדאורייתא, הסוגר את הנתפסים בעבודה זרה של עוון קץ בתוך החרם, בר מינן. ותכלית החרם היא להזהיר ולהודיע, להציל ולהושיע את בני ישראל ולטהרם מהטעות הזאת הטמאה והמזוהמת.

חרם י':

ולכן כאמור ההסברים של החרם יוצאים מהדיבר השני, הוא החרם של "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות, כ', 4), והוא הוא החרם מדאורייתא. הרי ארבעה דורות הם מעוון אבות עד הרבעים נמצאים בתורה. חטא עץ הדעת טוב ורע הוא השורש לכל החטאים, ולפיכך עוון הזוהר נקרא "חטא החטאים", הוא החטא הסופי הכללי ההיסטורי הגרוע ביותר והגורם הנסתר לשואה, בעוונות: ומפני שעוון הזוהר הוא 'חטא החטאים', כל שורשיו כבר נמצאו בתורה. הרי ראו אותם הרבנים שנתפסו בעוון אבות "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית, ג', 6). חטא עץ הדעת הוא השורש לכל החטאים, גם לעבודה זרה, כמרומז בו בלשון הרבים של 'יודעי', ככתוב: "כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (שם, 5), אך השורש לעבודה הזרה עצמה הוא החטא של דור אנוש, כמפורש במשנה תורה, שעצם טעותם יצאה מההשערה שהוא יתברך רחוק מדי מן העולם, ולכן מסר את עסק הממשל בידי הכוכבים ושריהם. ומוכיח הר' אלקאפח בבהירות של טוהר השמים איך ששיטת עשר הספירות הנאצלות והפרצופים הנאצלים כדעת הזוהר היא בדיוק אותו העוון של דור אנוש, בהשערת השכל האנושי שהאין סוף אינו בתפיסת הנבראים ולכן הוא האציל אצילויות עד שנאצל הזעיר אנפין והוא האל שאנו פונים אליו כי רק הוא נתפס בשכלנו. הדור השלישי הוא חטא המגדל אשר עיקרו הוא חטא הבניין התיאולוגי שנבנה בהתיימרות להגיע השמימה, אך נקודת כוונתו היא לשם עצמו ולא לשם שמים, ולכן אותה התיאולוגיה המתיימרת לעלות השמימה משתבשת ומתבלבלת בלשונותיה עד שנעשית בניין שנוא לשמים, שנוא כל כך שניתנה רשות מלמעלה שלא להפריע לבנייתו עד שייבנה כולו, ורק בסוף ירד המשפט לדון אותו ולהעניש את החוטאים. ואין שנאה גדולה יותר מזה, ככתוב "וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (שם, י"א, 6), מפני שאותו הבניין השנוא כל זמן שמתקיים לא נראו בו השיבושים והבלבולים, מרוב החשק לגמור את הבניין ולעשות לעצמם שם. ובדומה לכך כל הכפרות ושלילת האמונה האמיתית בשיתוף וריבוי רשויות ובכלל כל הבלבול הלשוני הרובצים מתחת ללשונות הזוהר לא נראו ולא הורגשו בקרב כל בוני הקבלה המזויפת. זאת מפני שהשתמשו הם בלשון התורה שהיא באמת שפה אחת ודברים אחדים, והרכיבו את דברי התורה על בניינם בן ארבע העולמות, כי הגורם האמיתי המוסיף כח וחשק בכל הבניין ההוא הוא הכוח של 'לשון הקודש' של התורה הקדושה. עם זאת, כל כוונתם בפנימיות לא הייתה לשם שמים, אלא לשם הבניין ולעשות לעצמם שם, וחשבו הם כאילו בניין של תורה עושים, אך לא יכלו לראות איך שהתורה וכל לשונותיה הקדושות משתבשות ומתבלבלות בתוך בניינם, עד שלבסוף יורד מן השמים הדין והמשפט ומתגלים פני הפרוצה, ורואים כשמש במלואה איך שהפכו את כל הקערות על פניהן. והדור הרביעי השנוא הוא כאשר החטאים הקודמים מעוון אבות והלאה מתגבשים והופכים לפולחני עבודה זרה ממש, כי כל הכוונות שלא לשם שמים שהיו מכוסות בבניינם בהתחלה, מתגלות בסוף בפעולות ממשיות של עבודת אלילים, כמו הפולחן הנעשה לתמונת המשיח המת של חב"ד וכל התעמולה השקרית של החב"דים. חטא הדור הרביעי, שהינו חטא עגל הזהב, יש בו כל השורשים, החשק האסור, ההפרדה בין האל העליון והאל התחתון, הבניין הבלתי רצוי שרוצים לעבוד את ה" בו ובסוף העבודה הזרה ממש. לסיכום, ארבעה דורות של שורשי עבודה זרה הנמצאים בתורה מבטאים את ארבעת הדורות של העבודה הזרה, שהוזכרה בדיבר השני: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי" (שם, כ', 2) וכו', כאשר במעשה העגל מתגלה שורש עוון עשר הספירות הנאצלות. על יסוד זה משה רבנו, עליו השלום, שבר את הלוחות שבהם עשרת הדיברות, ואהרן הכהן טעה כשחשב לקדש את העגל וצווה לבנות לו מזבח ועוד הכריז "חַג לַיהוָה מָחָר" (שמות, ל"ב, 5). זהו השורש הנבואי בתורה לכך שבסוף הזמנים, בעוון קץ של אחרית הימים, רבנים וחכמים ואף גאונים ומפרשים גדולים יפלו לתוך הפח האלילי הזה, ולא יוכלו לראות את האמת, אלא יקדשו את ספר הזוהר, ויבנו מזבח סביב לו, ויכריזו עליו: חג לה" מחר, עד כי "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר" (שם, 15) וכו'. הנה זה כל מבנה החרם מדאורייתא, והשאר רק הסברי הפרטים איך שעוון הזוהר, שהוא עוון קץ, מתאים מכל צד להיות כלול בחרם מדאורייתא של הדיבר השני המוסבר והנסגר והנחתם בספר חרם מדאורייתא זה, הנכלל בספר חמשה לוחות הברית, שהינו חלק מספר משנת חיים של הגאולה השלמה.

חרם י"א:

האם יש באל עשר בחינות מצד האות הראשונה של שמו הקדוש? כיפרות היא לחשוב כך ולבנות בחינות באל! על מה בנו בחינות ובנינים? הגימטרייה שלו יוד, ואף אחד לא יכחיש את החשיבות של המספר עשר. אפילו אם נאמר שמרומזים בו עשרת הדיברות, לא אמרנו חלילה שמרומזות בו עשר בחינות של אלוהות: ואם מרומז בו שכל מספר עשר חשוב, ונרצה לומר שעשר הספירות, שאמרנו שמתקיימות, מרומזות בו, הרי מדובר בעשר ספירות שנבראו משמו יתברך ודבר סודי הוא, ולא עשר בחינות 'במערכת האלוהות' או עשר ספירות נאצלות מן האין סוף, חלילה.

חרם י"ב:

הכול יש לו סוד ואנחנו לא מכחישים את זה. הצדיק הקדוש הנסתר, המורה חיים, שאני ברשותו ובציוויו אחראי על החרם מדאורייתא הזה, היה ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים בדור הזה, כפי שמבואר בספר משנת חיים ב"ספר הצדיק הנסתר, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים", והיה יודע את כל סודות הטבע, ואת סודות השדים, סודות המלאכים, סוד קפיצת הדרך, סודות הרקיעים, סודות מערכות הכוכבים, סודות הנשמות וגלגולי הנשמות, סודות הקדמוניות, סוד העלייה אל העליונים הנסתרים, סודות בית הדין של מעלה ועוד. והיה הצדיק חיים גוער במלאך כרצונו והמלאך מקיים את ציוויו. אני מביא את זה כאן לשם הבנה שאנו, תלמידי הצדיק חיים, ודאי לא מכחישים את כל הסודות האמיתיים, אלא מכחישים את ה"סודות" של ארבע מאות השנים האחרונות, שאינם סודות ואינם אמיתיים.

חרם י"ג:

הסודות האמיתיים אינם בשביל האנושות, ואף אחד לא יכול להיכנס בהם. כמו כן אין אותם סודות מגיעים מצד הרצון או מצד לימוד דברי תורה: שהרי ישנם הלומדים תורה כל ימיהם, ואינם יודעים כלום מהנסתרות. לא מדובר בדברים הבאים דרך התעסקות השכל האנושי. הסודות האמיתיים אינם ידיעות סתם, כי אם מדרגות בידיעת הנסתרות, כשהנסתרות הן מחוץ לטבע העולם הנראה, ואף אחד לא יוכל להיכנס לדברים האלה, מבלי שמורו יכניס אותו בהם אחרי שנים של הכנות לכך. אני בעצמי לא הייתי יודע כלום על עניין הסודות (ולא על הסודות עצמם, כי לא זכיתי לקבלם עד כה), לולא סיפר לי עליהם והסביר לי אותם המורה חיים.

לב הדג הגדול: בעולם הרבים ישנם רוחות טמאות עד אין מספר מכל המינים, וכל גורו או מכשף מחשיב את עצמו לנכנס בנסתרות על פי כישופיו ומנהגיו והתבוננותו. אין סוף למחשבות טמאות, הנאחזות בידי רוחות מכל המינים, ובעיקר בעולם הרחב ישנם סודות של כישוף, שמשתמשים בהם להרוויח כספים. ניתן לראות חלק מאותם דברים נסתרים ככאלו שהינם מחוץ לטבע, אך כולם הם דברים של מטה ולא של מעלה, וטמאים הם ולא טהורים.

חרם י"ד:

עניין פשוט זה חזרנו עליו כבר פעמים רבות. הסודות האמיתיים והנסתרות אשר נכנסים בהם מעט יחידי סגולה אינם דברים שיכולים להעלות על הכתב, אך למרות פשטות העניין, הוא אינו נכנס למוחות האנשים, מפני שפותו מן התעמולה הגדולה זה כמה מאות שנים של כותבי ה"סודות" בעם ישראל. תמיד היה הצדיק הקדוש, המורה חיים, סוער בזעם ומצטער בליבו על הפגם הפנימי והפגיעה השכלית שנגרמו בעמנו מכותבי ה"סודות" האלה, שבלבלו את המוחות בהבלים, והסירו את התמימות מליבות עם ישראל הלומד בהם.

חרם ט"ו:

תעו ופשעו, חפצו לקרב את הקץ. אלה הם שנפלו בעוון קץ ופותו על ידי ספר הזוהר שתכלית התורה היא להיכנס לסוד הפרד"ס, ושכחו שהנסתרות לה" אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, ושכחו שהשמים לה" אלהינו, והארץ נתן לבני אדם: ואפילו כשאומרים על ר' עקיבא בן יוסף שנכנס בשלום ויצא בשלום, שוכחים מה שקרה לשלושת הרבנים הגדולים שלא יצאו בשלום.

חרם ט"ז:

אין סודות אמיתיים של מעלה כתובים! ולכן כל ה"סודות" שנכתבו בספריהם לא דברים אמיתיים הם, וכולה בלבול מבולבלת בשנער בבבל! כולם הם התוצאות של טעות ופשע וחטא התעמולה של השטן באחרית הימים. וכל לימוד בהם פסול כמו שכל לימוד בתיאולוגיה הנוצרית פסול מצד עצמו, שאין ממנו שום תועלת היות והיסוד שלו פסול. היסוד של התיאולוגיה הנוצרית הוא השילוש והיסוד של הזוהר הוא עולם האצילות בחמשת פרצופיו ועשר ספירותיו. ומכל מקום, חוץ מהעבודה הזרה בשניהם, האתיקה והמוסר של התיאולוגיה הנוצרית על פי רוב יותר ישרה מדרכי הנסתרות האפלים של ספרי המקובלים המבולבלים.

חרם י"ז:

הספרים של בית הספר הקבלי של אשלג בירושלים חייבים שרפה משום עבודה זרה. בית הספר הזה מפריע לגאולה וכולו שקר ופיתויים. "התורה מלמדת מה לעשות, הקבלה מלמדת למה", נכתב בהם. ה" ברוך יצילנו מנמיכות הדור המשוגע הזה. ראיתי את ספרי התעמולה שלהם. גועל נפש ממש מתחילתם ועד סופם, ורוקד עליהם השטן ומנגן האלוה ממון על כינורו. עד היכן הגיע הפגם הזה הנורא בעמנו? התורה בידם כרוכה בתכריכים ומתה ואיננה. התעוררו רבני ישראל!

חרם י"ח:

"האם צריכים להיות דתי בכדי ללמוד קבלה?" שואל השטן הזקן המחוכם בדרכי התעמולה שלו. ותשובתו היא שאפילו אם הוא לא דתי יבוא ללמוד איתם את סודות הקבלה ויגיע בסוף גם לדתיות. האם צריכים להסביר שכל זאת היא טרפה ופסולת ורחוקה מאד מדרך התורה? נזכור כי זמנינו עתה הוא זמן הטהרה ויוצאים הרבה דברים טמאים כאלה, כי בדור הרביעי כל הפסולת שהייתה מכוסה בסתר החושך מוכרחה לצאת בגלוי. לכן מן השמים מגלים את עוונם, ומוציאים את הפסולת אל פעולתו הגלויה, בכדי שכל אחד יוכל להריח את הריח הרע הזה.

חרם י"ט:

הכול נעשה בשביל למכור את ספרי הזוהר, כי עסק גדול הוא זה! מאות פעמים אמר לי הצדיק הקדוש, המורה חיים: "אל תסתכל על שום דבר אלא על הכספים הגדולים שהם מרוויחים מספרי הקבלה שלהם. הסתכל טוב וראה שהכסף הוא המדבר". עם זאת, אני מוכרח להודות שעד שראיתי את הכתוב בספר התעמולה הזה של בית ספר הקבלה בירושלים לא נתאמת אצלי העניין בשלמות. "האם צריך להיות בן 40 שנה בכדי ללמוד קבלה?", שואל נציג הבנק בכסות חסידית.

חרם כ':

יגלו שמים עוונם ויפטור אותנו ה" ברוך הוא מהעונש הזה, כי נפגעה אחותנו הקטנה! שובו עד ה" שוברי העצם, שלא תישברנה עצמותיכם ביום החמה והזעם, כי עשו את התורה צעצוע לפיתויי ממון! מוחרמים הם, וכל בית הספר ההוא נכלל בחרם מדאורייתא זה, כי אין עוד סבלנות בדור בזמן הטהרה, ונעמדו לפני אל קנא כל ארבע הדורות של העבודה הזרה, שנעשתה בעוון אבות של ספר הזוהר. חשוב לציין כי הדור הרביעי המיוחד לישראל נגמר בשואה, ובזמן הטהרה מגלים את עוונו הנסתר למפרע. כמו כן בזמן הטהרה אין החמה והזעם נופלים על העם, כבעבר, אלא על היחידים הנתפסים והנאשמים בבית הדין של מעלה. תפקידנו הוא לפיכך להזהיר ולהסביר עד כמה שניתן, בעזרת ה", את העניין.

חרם כ"א:

פגעו בשם, בר מינן: עוון קץ גם רמז הוא, בעוונות, לקוצו של יוד. פגעו בקוצו של יוד מפני שקצה רוחם מלחכות לקץ הנגזר מן השמים, ודימו להחיש אותו, כי קצה רוחם מן הגלות. קבלת הגלות בזמנה היא הכרחית, ודחייתה שלא בזמנה גורמת טעות, שתחילתה בהשקפה הגורמת אחריה פשע במעשה, ועבירה גוררת עבורה, עד ששמו הם את קוצו של יוד בכתר עליון הנאצל מהאין סוף, ובא כל מיני סוף[1].

לב הנביא: לו העזו המקובלים האלה לדבר רק על עולם הנברא ולמטה, בלי ליחס את הכול לעולם למעלה מן הבריאה שקראו לו עולם האצילות, אז אולי היוד היה מחזיר אותם לחכמה אמיתית. עם זאת הם לא חסו על היוד משמו יתברך, וגם היוד לא חס על שכלם, כך שלא הבינו את הטעות. דעו לכם, בשם הצדיק הקדוש, המורה חיים, ש"אפילו ישתמשו באלף רבבות של שמות, הכתובים בספריהם, לא יוכלו להזיז את הכוס מעל השולחן בהם, ומול זה שם קדוש אחד, הנאמר מפי צדיק אמיתי, ישרוף לגמרי את כל שמותיהם בבת אחת. אין להם תקומה נגדו, מפני שאור אמיתי מאפס אותם מכל הוויה, ואין האמת מפחדת מהשקר, אף אם השקר נתרבה כהרים, כי השקר אין לו רגלים ולפני הקדושה העליונה הרים כדונג נמסו"[2].

חרם כ"ב:

כבר מהתחלת העוון בא סוף השכל הישר בישראל, כי כל מה שכתוב בזוהר לא ישר הוא אלא עקום, ולשון הנחש נעימה וטעימה, והפילה את ישראל בפח. האם יש לכם עשרה אלוהים בתוך היוד שלכם? וגם למעלה מהאלהים, שאמר: "בראשית ברא אלהים"? אלהים מופרדים בבחינתם עוד לפני עושה מעשה בראשית? הלא זהו עוון הערב-רב, שעוד החזיק באמונת עשרת האלים הגדולים של מצרים: תשעה בשמים והעשירי הוא פרעה, מלך מצרים.

לב הדג הגדול: גם זהו רמז אמיתי, כמבואר בכתבינו[3], במסגרת נבואת התורה החוזרת להתגבשותה הסופית באחרית הימים. ובסוף יובן לכל, שהעוון כלל חזרה מצרימה לסיבוכי קשרי האלוהות, וכל המתעמק יותר בעניין, יבין טוב יותר כיצד יצאו ועזבו את אמונתנו הפשוטה, והלכו לבנות בנינים ועולמות, ושמו אותם כאילו כל זאת הוא חלק שלם באמונתנו, חס וחלילה ושלום. והלא שפחה פשוטה ראתה בים סוף את מה שלא ראה יחזקאל הנביא בכל חזיונותיו על המרכבה העליונה, מבלי שתצטרך אותה שפחה להתבונן בעשר הספירות הנאצלות, בחמשת הפרצופים ובארבע העולמות! התעוררו והבינו, בני תורה!

חרם כ"ג:

נבואות רבות מנבואת התורה חוזרות בהתגלות עוון קץ, כשמטרת כל ספר חמישה לוחות הברית, שהחרם מדאורייתא נכלל בו, היא להסביר איך החלק הנבואי של התורה חוזר ומושלם בדור הרביעי. לדוגמא: "עגל הזהב" חוזר, בעוונות, לתקופתו הסופית באחרית הימים, וחוזר חטא אהרן הכהן המשיג את הרבנות, שנופלת בחטא זה באותה תקופה, וחוזר העוון של דור אנוש הדק, בו קראו לכוכבים בשם "אל", תוך הכרה בקיום האל הגדול האין סופי שברא אותם.

חרם כ"ד:

וחוזר מעשה שבירת הלוחות בצורתו ההיסטורית המנובאת בו, מפני שבעוונות הרבים, רוב 'ספרי הקודש' שחוברו במשך ארבע מאות השנים האחרונות קיבלו את יסוד הזוהר ולא טהורים הם, דוגמת הסידורים השקריים שבהם מוכנס הביטוי 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", כי אין ביטוי זה כי אם על פי קבלת הזוהר המזויפת.

חרם כ"ה:

וחוזר נבואית מעשה המגדל הנאצל של הזוהר, בניין מגדל העולמות, שמתחיל כבר בדור הראשון בעוון אבות, ומגיע אל הדור הרביעי של העוון, הוא העיר שנער-לובביטש, והוא המגדל השנוא חב"ד. אז משיח השקר נמרוד חוזר לשבת על פסגת המגדל[4], וגם אחרי מותו כולם "משתחווים" ו"משתטחים" בפני תמונותיו לשם משיחותו באומרם שמע ישראל! נגיד רק ברוך ה" שאנחנו, עם ישראל, כבר נמצאים אחרי השואה, וברוך ה" רוב עם ישראל אינו יודע ואינו מתעסק בזנות הזאת.

חרם כ"ו:

עוון קץ הוא העוון המביא לכל מיני סוף. הוא הפירוש הסופי לדיבר השני המתגלה מתוך החרם מדאורייתא. הוא הפירוש הסופי לחטא העגל. הוא הפירוש הסופי לחטא דור אנוש. הוא הפירוש הסופי לחטא שפה אחת ודברים אחדים וכל סיפור המגדל. ונקראים הם פירושים סופיים, מפני שייקבעו פירושים אלה לדורות הבאים, ולא יחזרו שוב לכל העוון הזה אחרי מאורעות הדור הרביעי.

חרם כ"ז:

ואפילו חטא עץ הדעת טוב ורע חוזר לתיקונו בעוון קץ. הנחש הקדמוני פיתה אותם בעץ הזוהר, על כך שהוא טוב למשכיל ומראהו יפה וכו', ואכלו ונפלו, על אף שלפני כן הזהיר אותם הקדוש ברוך הוא: "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, י"ח, 13), "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (שם, כ"ט, 28) ו"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת, ז', 29).

חרם כ"ח:

החרם מדאורייתא, אפוא, אינו חרם מדרבנן, כי החרם הרבני מגיע בזמן פרטי על עניין פרטי כלפי אדם פרטי או חברת אנשים פרטיים וכו', אבל החרם מדאורייתא בא בכח התורה ומתוך התורה ממש, שהרי חלקי החרם הם חלקי התורה (הדיבר השני, חטא העגל, חטא המגדל וכו'), בעוד הפירושים וההסברים של החרם מחדשים את אותם חלקים אלה בביאור "עוון קץ", ובכך החלק הנבואי המשתייך לעוון קץ, שהיה מכוסה בתורה, מתגלה מתוך הסברי החרם מדאורייתא.

חרם כ"ט:

ובכן חרם מדאורייתא זה הוא החרם ההיסטורי המיוחד המקשר את חלקי התורה השייכים אל עוון העבודה הזרה אל הרמז הנבואי של עוון קץ, המתגלה בדור הרביעי בזמן הטהרה לפני הגאולה השלמה: כשאנו אומרים "נבואה של תורה", הכוונה קרובה למושג "מעשה אבות סימן לבנים". פירושו: מעשי ודברי האבות סימנים נבואיים הם ביחס למאורעות שיקרו לבני ישראל אחר כך. לדוגמא: כפי שאברהם ירד למצרים בגלל הרע, כך יעקב ובניו ירדו למצרים בגלל הרעב וכו'. בדומה לכך, הדברים הכתובים בתורה הסובבים סביב שורשי חטאי האנושות מתחילתה[5] (חטא עץ הדעת, טעות דור אנוש ובנין המגדל, וכל מה שקרה לישראל במעשה העגל), סימנים נבואיים הם לאותו העוון הנורא, "עֲוֹן קֵץ" (יחזקאל, ל"ה, 5), והוא העוון היוצא לפועל באחרית הימים, ובלתי מוכר הוא עד הסוף בזמן הטהרה של ישראל אחרי השואה ולפני הגאולה השלמה. טהרת ישראל מעוון קץ היא ההכנה ההכרחית לגאולה השלמה הסופית.

חרם ל':

מה שקרה לאברהם היה סימן נבואי למה שיקרה לבנים, אך צורת הסימן ההיסטורי לא נודעת עד בוא הזמן, שבו מובן כי הוא היה סימן נבואי ממעשי אבות. כוונתנו הכללית במונח נבואת התורה היא שהתורה כוללת סימנים נבואיים, אשר מובנם עלול להתגלות במעשי הבנים במשך דברי הימים, ולגבי החרם מדאורייתא בפרט, מדובר בחרם הכלול נבואית בתורה ובפרט בדיבר השני, והוא מתגלה בזמן המיוחד לו בזמן טהרת ישראל, שהוא זמן טהרת ישראל מעוון קץ ומאלוהי הנכר שעוד לא טוהרו עד הנה, לפני שעם יעקב יוכל לעלות לבית אל ולקבל שם את השם 'ישראל' על אמיתותו, שהוא 'ישר עם אל' באמונה הטהורה והשפויה לפי הירושה שקיבל מאבות אבותיו. הרי החרם מדאורייתא הוא כוח התורה החוזר ומתגלה בזמן טהרת ישראל והכנת העם ההולך לקראת גאולתו השלמה.

חרם ל"א:

חשוב להדגיש כי סימנים נבואיים רבים כבר הגיעו במשך הדורות להתגשמות היסטורית, אבל כל המאורעות של הדורות עד כ-400 שנים לפני השואה, לא היו חלק של אחרית הימים ולא היה שייך אליהם 'עוון קץ', ועוד לא נתגלה בהם הדור הרביעי.

חרם ל"ב:

לב הנביא: ארבע מאות השנים האחרונות לפני השואה נחשבות גם לאחרית הימים של עם ישראל, ודווקא בדורות ההם התפשט עוון קץ. אמנם רק אחר כך מתגלה העוון למען שבירתו במלחמות השם, ויוצא החרם מדאורייתא למען הצלת בני ישראל מהאויב הסורר מתחת לקערה. עם זאת, היו גם יחידים שהבינו עוד לפני כן את העוון, והשתדלו לקום ולטהר את העם מטעותו, אבל אז עוד לא הגיע הזמן המאפשר את ההתעוררות שנדרשת לכך בעם.

חרם ל"ג:

הרב "הפטיש" אלקאפח הדפיס את ספרו "מלחמות השם" כבר ב-1931 בירושלים, והמקובלים בעיר אז החרימו אותו ואת ספרו בפומבי, ויצאו יחפים לבית הקברות, ושמו אפר על מצחם, וקרעו את בגדיהם וקראו באיכה. הם פחדו על העגל שלהם שלא יישבר ולא יישרף עוד הפעם בירידת משה מן ההר, וזהו באמת מה שהפחיד אותם, מפני שהביא החכם אלקאפח ראיותיו מן התורה ומהמסורת ומהגאונים ומפסקי הלכה ומהרמב"ם וכו', והם לא יכלו לסבול תורה טהורה וישרה שאין בה מעקומות הקבלה שלהם, כי נאבדה בהם, בעוונות, מידת היושרה הנדרשת בכדי לקבל תורה אמיתית.

חרם ל"ד:

והלא הר' יחיא אבן שלמה אלקאפח תלמיד חכם מובהק היה, ולא כתב אלא דברי תורה ודברי משנה ודברי תלמוד ודברי פוסקים! ולמה החרימו אותו ושרפו את ספרו במקום להתווכח איתו בנחת בדברי תורה? הלא אנחנו העם המובחר קיבלנו חוקים אמיתיים, וחכמינו זיכרונם לברכה קבעו סייגים לתורה, על אחת כמה וכמה במה שנוגע לעצם אמונתנו ובמה שנוגע לכבוד ה" יתברך, אם כך מדוע הרב קפאח לא יכול היה להביע גם הוא את דעתו בכל מה שנוגע לאמונתנו ולצאת כנגד עבודה זרה. הרי אם יש מחלוקת מתווכחים על פי תורה עד שמתברר הדין!

חרם ל"ה:

ולכן אנו מדברים בסוג מיוחד, והם הסימנים הנבואיים שבתורה, היוצאים באחרית הימים, בדור הרביעי, בזמן הטהרה. אסור הוא מדאורייתא לומר שלמעלה מן הבריאה ולפני הבריאה יש לאל פרצופים. לא משנה באיזה אופן יתפרשו או לאיזה סוג של דקות ורוחניות יתפרשו, אסור הוא בהחלט, משום ש"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני":

חרם ל"ו:

ובכלל אסור הוא לסגנן מונחים על הקדוש ברוך הוא, שלא נתקבלו במסורת ישראל, ורבותינו זיכרונם לברכה, כשציירו לפעמים מצבים על הקדוש ברוך הוא, ביחס להתגלות השכינה דיברו תמיד, ולא בעצמיות של האל. כשאמרו למשל שעל שפת הים ראו את הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, כך היה מצב התגלות השכינה ברגע ההוא, שהרי אין סוף לאופנים שה" יכול לגלות את שכינתו, אבל אסור בהחלט לומר שבקדוש ברוך הוא ישנה דרגת שליח ציבור, ואל מי יתפלל ה" יתברך???!!!

חרם ל"ז:

חרם ל"ח:

ואסור הוא מדאורייתא לומר שיש בניין בקדוש ברוך הוא או שבקדוש ברוך הוא ישנו מספר עולמות ככה וככה, חלילה וחס. ואסור מדאורייתא לומר שהאין סוף צמצם את עצמו להיות האל בזעיר אנפין בעולמו הנאצל, ושמדרגת הזעיר אנפין הזה הוא הקדוש ברוך הוא השייך לעולם ושכל התפילות והעבודה אליו מיועדות. כל זה כפרות ממש, ואסור כאיסור אמונת השילוש הנוצרי בעם ישראל. והרב אלקאפח הביא ראיות מלאות על איסורם של כל אלה מדאורייתא.

חרם ט"ל:

אין לנו רשות לחשוב או לדבר על דרגות והבדלים בתוך רצונו של הקדוש ברוך הוא, אך את זה בדיוק עשו, ובזה פשעו ונפלו בעוון "קץ", המרומז בפירושיהם על "קוצו" של יוד ככתר עליון, רצונו הנאצל להיות כתר על עולם האצילות. כפרות זו ואסורה מדאורייתא, בשל כל האיסורים העיקריים בעבודה זרה, ריבוי רשויות, שיתוף אלוהים אחרים וכל תמונה:

שור הבר: מבלי דעת הם צמצמו את ה" והגדילו את עצמם במקום להגדיל את ה" ולצמצם את עצמם! אבל צמצמו את השכל הישר, ולא הבינו על מי הם מדברים, ואמרו שלפני הבריאה יש פרצוף אבא ופרצוף אימא! מי התיר לחשוב דברים כאלה ולברוא מונחים מזויפים האסורים בכבלי אלוהים אחרים!

לב הדג הגדול: הנה כתוב: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית, א', 1), ולמדנו: ב' ראשית הן: אחת לשמים ואחת לארץ. ואין ראשית אלא חכמה, והן ב' ראשית כי אין חכמת בריאת השמים כחכמת בריאת הארץ. ובראשית גם מאמר הוא שבמלה 'בראשית' כבר נכללת כל הבריאה.

חרם מ':

אסור מדאורייתא לפרש ש"בראשית" היא אבא דאצילות ו"ברא" היא אמא דאצילות. והלא כבר פרשו הנוצרים שבראשית הוא אבא, ואימא היא רוח הקודש ומהם נולד כריסטו, לפי מושג ה"דבר" של יוחנן, ששווה בדיוק לזעיר אנפין. אבל אנחנו ברוך ה" יהודים, ואסורה עלינו אמונה כזאת בריבוי רשויות.

חרם מ"א:

הם מכחישים בזה ש"בראשית" היא מאמר של אלהים. אסור לחלק את ה", בורא כל מעשה בראשית, ולומר שמצד פרצוף אבא שבו הוא ברא את הכול, ומצד פרצוף אימא שבו הוא ברא את האדם, ושזעיר אנפין דאצילות מתייחד עם הנוקבה דיליה, ומתייחדים קודשא בריך הוא ושכינתיה, בכדי לברוא את העולמות שלמטה מהם ולהשפיע עליהם אלוהות. ברוך ה" אלוהינו אשר הוציאנו מעבודת אלוהי מצרים ומהשעבוד לכל דעותיהם הזרות.

חרם מ"ב:

כך היא בראשית לפי שיטתו של משה דה ליאון, שהאציל נאצלים אשר לא נבראו ולא נאצלו ואשר לא מתקיימים, אלא במחשבה אלילית, והפך את אוצרות התורה לשמצה בקמיהם. אחר כך הוציאו ספרים המיוסדים על שיטת הזוהר, ונפלו זקנים וצעירים, שנעשו למיסטיקאים המתכוננים להיכנס לסוד בניין האצילות לפני בריאת העולם. וישבה התורה בתכריכים, וחיכתה לאור מאש דת ואין קול ואין עונה, עד שנמשך העוון לדורות, ונתחזק בהליכתו, ונתפשט עד לעמי ארצות ועד לבורים, עד שנשלם עוון האמורי באמירת דברי הזוהר, כאילו מדובר בספר תורה, ובאה השואה בעוון קץ.

חרם מ"ג:

אין מה להגיד, רק המחשבה על דברים כאלה מעוררת פלא במוח, ותכף ומיד נולד החשק להתעמק בסודות ולעלות במעלות ולהיכנס פנימה ולהיפרד מן העולם, אבל כולו רעש ודמיונות שווא וכיסוי מחוכם שלא נותן לאדם שיעמוד באמת על המלה, וכבר הוא ממשיך בדבר שני. והוא דבר דק שקורה, לא דבר גלוי שהאדם מרגיש בו.

לב השושנה: במשך י"ג שנים המורה הצדיק לימד אותי איך להבחין בין מה שעומד על בסיס אמיתי בין מה שבדמיון, העומד לפתות גם גדולים בדברי הבל הנראים כמפליאים. לא לימוד פשוט הוא ובפרט שהצדיק הקדוש לא היה מסביר, אלא בראשי תיבות כמו: "עברו על "תמים תהיה עם ה" אלהיך" או "בעונות הרבים, העגל הזהב האחרון גרוע מן העגל הראשון" או "לעת עתה אל תגיד דבר, הנח לישראל שיהיו שוגגים ולא מזידים וירחם ה" על עמו ישראל" או "אין כל זה מביא אלא לגאות פנימית פסולה מאד, בר מינן, ההפוכה מן הדרך של משה רבנו, עליו השלום". מאחר וב-12 השנים הראשונות שלי איתו לא היה איתנו הספר "מלחמות השם", אמר לי אז המורה חיים: "כשתמצא את הספר "מלחמות ה"" של החכם "הפטיש" אלקאפח, אז תוכל לראות ולהבין את כל הפרטים, כי הגשימו את ה", בעוונות, לעשות לו גוף קוסמי ועיניים ורגלים קוסמיים, ולא הרגישו בטעות ומעשה שטן הצליח".

חרם מ"ד:

כתוב: "וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי; וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים--לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות, כ', 4-5). הסמיכות של 'רבעים לשונאי' ל'ועושה חסד לאלפים' הוא סימן לדור הרביעי הכפול הזה, ששניהם באים בדור הרביעי, ההריסות והחרבות והישועות הגדולות והנפלאות - דור שלם הוא של טוב ורע לפי מעשיהם של בני אדם, ובאים משפטים ישירים המראים את כח ה" ביד חזקה. זהו הדור בו מתגלה השופט העליון על כל חלקי הבריאה, ומתגלה יום ה" הגדול והנורא. מי חכם ומי טיפש ולא יפחד מהיום ההוא? וברוך ה", ישתבח שמו לעד, שהדור הרביעי המיוחד לישראל נגמר במשפטי גזרת השואה, ולכן פטור עם ישראל מכל העונשים הקשים הבאים לעולם הגדול בדור הרביעי הכללי לאנושות. עם זאת, ישראל נבחן בדור זה בטהרה פנימית, במקביל לציווי ה" ליעקב אבינו להסיר אלהי נכר מכל מחנהו לפני ביאתו לבית אל.

חרם מ"ה:

ולמה הזכיר דווקא עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים? כי פסוק זה בא לרמוז כנגד ה"השתלשלות" האחרונה של ד' דורות של עבודה זרה הפורקת את עול הדיבר השני בעם ישראל, עד הדור הרביעי שבו, והוא עונש השואה. התחלת העוון נקראת "עוון אבות" וסוף העוון או עונש העוון מסתיים בדור הרביעי של עוון אבות. זוהי ה"השתלשלות האלילית" המרמזת על "שורש" הטעות ה"מיסטית" הקשורה בד' עולמות: "אצילות", "בריאה", "יצירה" ו"עשייה", טעות המוציאה את בעליה מדרך האמת. ומוסתרת אותה הטעות מאוד, מפני ש"עוון אבות" הוא הגורם, אך העוון "מסתתר לעיניהם" מצד הדקות שבו, ומצד השערת השכל האנושי שחושב את הדברים לנכונים, והוא כבדור אנוש ממש, והלומד יבין.

חרם מ"ו:

ואם תשאלו מה הראייה שעוון מכוסה הוא ומסתתר אף ללומדי תורה באחרית הימים, הרי הפסוק הוא האומר שעד הדור הרביעי לא נתקן העוון עד שנענש, ואם היה דבר נראה לעיניים, אי אפשר שלא ירגישו בו ד' דורות של לומדי תורה. ואם היה דבר הנראה בהבנה פשוטה לא היה טעם להשתלשלות העוון עד הדור הרביעי, אלא כל דור שבו היה נענש על מרדו, שמגולה פשעו ולא תיקן, ולא נוגע כלום להשתלשלותו של העוון. עם זאת העוון הוא מכוסה מעיניהם מאוד ונמשכים בטעות עד הסוף מבלי לתקן, כי לא נודעה להם הטעות. ולכן משתלשלים הם ביחד עם השתלשלות העוון עצמו לד' דורות, ואינם רואים את העוון ולא מרגישים בו טעות. אבל אחרי העונש של הדור הרביעי, המחפשים לדעת את העוון שנגרם, צריכים לחפש את "עוון האבות", שהוא הגורם האמיתי לאותה ההשתלשלות האלילית והזרה בכל עבודה לה" ברוך הוא.

שור הבר: ומה חשבו למצוא באצילות, מערכת בניין עולמות? האם מתוך ספרים כתובים בלשון אנושי תכירו בעולמות? אלא שטיפשות השכל האנושי מתגברת על חכמת התורה בחיפוש מערכת האלוהות לפני בריאת העולם, והמחפש יוצא מגדרי העולם האמיתי וכופר במעשה בראשית בסתר, בשורש לבו, מבלי ידיעתו, כי חושב הוא על עולמות שלא נבראו, ויוצא מהעולם האמיתי שהתורה הקדושה הסבירה את גדרותיו. ומה חשבו לעשות, ליצוא סדר בשמים ולעזור לריבונו של עולם לסדר את עולמותיו? ושכחו שהשמים שמים לה" וגם בבריאת העולם לא נאמר תהו ובהו על השמים חלילה וחס, אלא על סדרי הארץ! ואחרי שהוא יתברך סידר אותה, נתן אותה לבני אדם. ואולי לא הספיקו להם סדרי שבעה רקיעים והיה דבר קטן בעיניהם! כי גדולה הטיפשות הנכנסת בסתר לחושב את עצמו למתבונן על עולמות שלא נבראו, ומתחכם בפרצופים הנאצלים בשרשו של עוון אבות! ואיזה שכר דימו לקחת מהחכמה הנאצלת משורש עוון אבות אחרי שנכנסו לחכמת הנאצלים ויצאו מחכמת התורה הקדושה המגלה את סדרי הנבראים? מקוצר רוח הם עזבו את חכמת משה רבנו, עליו השלום, ודבקו בחכמת משה דה ליאון אשר אין לו כפרה לעולם הבא, אלא בשרפת ספרי הזוהר בעולם הזה, לעיני ולהבנת כל בני ישראל!

חרם מ"ז:

כל מה שהם קוראים לו 'סודות' באמת אינם שייכים בשום פנים לסודות האמיתיים, שהצדיקים האמיתיים הנסתרים מתעסקים בהם כל ימיהם ולילותיהם. הצדיקים לא כותבים ולא מדברים על דבר מסודם. לא מצד חסידות הם שותקים, כי אם מתוך איסורו האמיתי של הדיבור בסודות מעלה, כי הדיבור שלהם למטה היה מביא את כח הסוד למטה והורס עולם חלילה וחס. וסיבה נוספת לכך שאסור להם לדבר אודות הסודות של מעלה הוא מפני שהדיבור בנוגע אליהם מחלל אותם, וכל שכן הכתיבה.

חרם מ"ח:

ועוד מה היה עניין זה המחוּלל בפיהם גורם, חס וחלילה, אם היו מדברים? אם כל אחד, שאינו צדיק נסתר, היה שומע את הסוד הוא היה טועה בפירושו ומתבלבל, כי לא יוכל לחשוב דבר נכון על מה שאין בכוח השכל האנושי להגיע אליו, אבל בעל הסוד האמיתי הוא כבר בתוך הסוד ושמור ממנו, והוא בעצמו כבר עומד בדרגתו של אותו הסוד, ויודע את האחריות האמיתית העצומה והקדושה של סודו, וכבר עברו עליו ניסיונות גדולים וניצח בהם לפני שנכנס לסוד, וגם לאחר מכן הוא עובר ניסיונות גדולים, שהינם מסוג אחר: עליונים ומובדלים לגמרי, כי מדקדק ה" עם הצדיקים האמיתיים כחוט השערה. אותם צדיקים נמצאים, כאמור, בתוך סודם בשלמות נוראה ואין אפשרות משום צד לטעות, בתנאי שלא מגלים אותו.

חרם מ"ט:

הסוד הוא למעלה, והצדיקים הנסתרים בני עלייה, אשר מועטים הם, עולים אל דרגת הסוד, וסוד נורא הוא בידם בעבודת הנשמה. הצדיקים יוצאים מהגוף ועולים למעלה לעולמות נסתרים ואמיתיים, ואין עבודתם עבודה פרטית, כי אם עבודה כללית למען טובת העולם. צריך לדעת זאת היטב ולהבין את העניין, ואין קנאה במעשה בראשית. הרי כל הצדיקים הנסתרים בכל דור, שמספרם שלשים ושש, לא בחרו זאת בעצמם אלא נבחרו לכך מן השמים.

חרם נ':

זאת היא הידיעה, ומזה צריך להבין שאלה שנבחרים לסודות של מעלה אינם רק בעלי נשמות פרטיות כשאר בני ישראל, כי אם בעלי נשמות גבוהות כלליות, ולכן הם מסוגלים להתעסק בסודות של מעלה לטובת הכלל. כל אלה כללים עיקריים שלימד אותי, פה אל פה, המורה הקדוש, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים, המורה חיים, שנולד בצנעא, תימן, כמוסבר בהקדמתנו לספר מלחמות השם. הצדיק היה מוסיף: "מי שמתעסק בספרים הפסולים האלה ו"מקנא" הוא להשגת הסודות, לו היה יודע את מקומם של הסודות האמיתיים וקדושתם ואחריותם האמיתית, היה בורח מהם עד לרחוק ולא היה רוצה בם, כי לא יוכל לעמוד אף רגע מרוב הכובד שבהם". ונוסיף על זה שהיה גם מברך לה" שישנם מאלה הצדיקים הנסתרים הנבחרים מאיתו יתברך בעולם, המזכים את העולם בעבודתם.

חרם נ"א:

הנכנס לדבריהם נופל ואינו רואה, ושוב אינו מבחין אף בדברים רעים פשוטים, וההרגל משבש את כוח הגמישות אף להסתכל בלשונות טמאים ולראות בהם את הטינופת שבו. מולי סידור "סדר תפילת החודש כמנהג ספרדים" דף 22 על תיקון חצות, והתיקון השני לזווג יעקב ולאה וכו'. כאשר יגיע זמן השכל הישר לישראל ירצו בני תורה להבין עד כמה נפלו הרבנים עד שבלבלו את כל הקערות והפכו אותן על פניהן, והרי הסידורים מלאים, בעוונות, בלשונות מקובלי הזוהר האסורים בהחלט אף מצד הצניעות הפשוטה, ואין קול ואין עונה.

שור הבר: הרגל הטיפשים נמצא בכל העולם אבל הרגל החכמים בטעות מרגיז את השמים, כי לא טיפשים הם, אלא חכמים ועושים מעשה טיפשיים ופחותי ערך. שיפשיטו את עצמם לרגע, אף אם רגילים הם לצפצף בביטוים כאלה אלפי פעמים, ויעמדו ערומים מכל מה שחשבו עד עתה בכדי שיראו את מה שהם אומרים. בא בחור ישיבה תמים ונקי מחשבה מאד, ששאל מהו תיקון חצות ואמרו לו: "הוא התיקון הראשון, והתיקון השני הוא לזווג יעקב ולאה". האם זאת תורתנו הקדושה?! איפה הוא עם ישראל החרד לדבר ה"? יתארו לרגע, בכדי לאפשר לעצמם לצאת מהמקח הרע שקנו לעצמם, שמהעולם השני הגיעו אליהם יעקב אבינו ולאה אמנו, עליהם השלום, ומהסידור הזה, לפני כבודם וקדושתם אמרו מאמיני הקבלה בהתלהבות רבה: "והתיקון השני לזווג יעקב ולאה". הרי אז יעמדו ערומים ממש ותרד בושתם עד שאול תחתית. ובמה יוכלו להצטדק, על כוונותיהם העמוקות והמקולקלות?! ואין כל זה אלא תרדמת מוח פנימית מטעם העוון הפנימי ה"נסתר" הזה המכוסה בלשונות הזוהר, חטא החטאים של אחרית הימים, המכסה על זנות הזונה ומזדווג איתה יומם ולילה וקורא לזיווגיו "סודות"! והיא תרדמה אפלה בת ד' מאות שנה בשעבוד מיצרי הקבלה המזויפת הזו, כי כל זיווגיה הם זנות של עבודה זרה ואלוהים אחרים על פניו יתברך, וזנות אחרי פרצופים הנאצלים בכדי לבנות את פסלם הזעיר אנפין על פסגת המגדל של ארבעת העולמות! והכול ללא ידיעתם והכרתם בטעות. האם יש תרדמה יותר אפלה מזו?!

חרם נ"ב:

עוון האמורי מושלם גם כאן בד' מאות שנה, המסתיימים בעוון האמורי הסופי. הרי רק במאה הרביעית של עוון זה כל הציפורים מצפצפים את דברי הזוהר, כמו בעדות הספרדים הנוהגות להגות את אותיות הזוהר בלי לחשוב אף כלשהו על פירוש הדברים, ואינם משתדלים להיכנס לסודות, ובתמימות גדולה הם טועים ומוציאים מפיהם תמיד דברי בושה מהעגל האחרון, בכדי להשלים את עוון האמורי באמירת דברי הזוהר. ומסכנים הם ואומרים, אבל לא יודעים מה שהם אומרים. ירחם ה" על עמו ישראל וברוך ה" שהגיענו אל זמן הטהרה.

לב הנביא: עניינו הפנימי של עוון האמורי הוא שהאמורים האמינו שהאמירה מקיימת את המציאות ושהיא יותר מהמציאות, שאם לדוגמה אומרים על הרע שהוא טוב, אצלם נעשה הרע ההוא טוב מצד האמירה, כי האמינו שהעולם הנראה הוא טפל ביחס לכוח האמירה: זה היה בזמנם, וחוקי דתם היו קשורים בהנחה ההיא. ובזמנינו 'התיקון השני הוא לזווג ויעקב ולאה', ואף שדבר רע הוא להגיד דברים אלו וניבול פה להגות בהקשר זה את שמות אבותינו הקדושים, הנה בכוח הזוהר אמירתו נעשה טובה. זהו, לפיכך, עוון האמורי שמכוח השקר והרגל האמירה נעשה מאור חושך ומחושך אור ולא מרגישים בכלום, כי הכול אומרים כך!

חרם נ"ג:

אסור להגיד שיש עשר ספירות נאצלות לפני בריאת העולם, כי הנה גם בראשית מאמר הוא, ואל לנו להתפלסף על האל לפני שאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כי יש לנו רשות לדבר על הבורא מ"בראשית ברא אלהים" אבל לא לפניה.

שור הבר: מי יעז לדבר על ה" ברוך הוא לפני בריאת העולם? וכי על האין תדבר יש?! האם על האפס תרכיב מספרים ותשים פרצופים על פניו?! איפה כתוב בתורה שישנה אצילות מהאין סוף עד לאצילותו הנבחרת זעיר אנפין דאצילותא?! הרי גם הבודהיסטים לא אומרים שבודהא הוא האלוה העליון, כי אם מאמינים שבודהא הוא הנאצל האלוהי הנבחר, אשר כולם יכולים להתקשר בו ולהיות כאבריו המתפשטים דרך אצילויותיו וכו', ואולי רבני הזוהר לקחו את הסמיכות שלהם מאלה?

בתשנ"א על יד הכותל המערבי (אני, אדם קמחג'י ופאולו פיירו) פגשנו 'חסיד' אחד עני. אדם חיפש כהן מסיבות פרטיות, ושאלנו אותו אם הוא כהן. החסיד המזוקן שהיה לבוש בגדים שחורים ומעט קרועים, מסכן, זרק את ידיו למעלה כמסתכל על השמים ואמר: "כהן! מי ומי יכול להגיע להיות בדרגת כהן? הלוואי ואגיע להיות ישראל כמו שצריך, אבל כהן זה כבר עניין של אצילות בספירות העליונות, בחכמה ותפארת, איך ווייס וואס, זה נפלא ממני".

עד היכן הגיע עם ישראל?! כיצד הפכו את אוצרות התורה לשמצה בקמיהם! דיברו סרה על בורא עולם, ולא עשו כבוד לאביהם שבשמים. רצו להפשיט אותו וגילו את ערוותם שלהם. רחמו על בניכם, בני ישראל, ואל תתנו לבניכם להגיד גם הם בשיגעון: "מי ומי יכול להיות במדרגת כהן, מרוב הגבהת רוח הטיפשות במחשבה על הספירות העליונות בעולם האצילות! וסכנה נמרצת היא לכל הצעירים בעמינו!

חרם נ"ד:

אמנם בראשית דיבורו אמר ה": "בראשית ברא אלהים", ולכן הקדים "ברא" ל"אלהים", שישנו כבר מי שמדבר ומכריז שכוחות כל הבריאה וכחות אלהים אשר נברא האדם בצלמו כולם במאמר ה" וברצונו, ולא בהכרח, אבל הם כאילו הכריחו אותו לנשוא פנים בפרצופיהם ולאחוז בספירותיהם הנאצלות ולהצטמצם ולהתמעט זעיר שם, זעיר שם, ולשוחח בין פרצופיו, אבא ואימא ובנם וכל המשפחה, וכל זה לפני שברא שמים וארץ! האם יש כפרות גרועה מזאת?

חרם נ"ה:

אם תתעוררו באמת ותחשבו על מי אתם מדברים, תבינו שאסור הוא לחשוב מחשבות על האין שהוא לפני היש בבריאת השמים והארץ, וכל שכן לכתוב מחשבות כאלה ולדבר עליהם. עניין זה הוא גורף, חוץ ממה שנמצא בהסברים המסורתיים על הבריאה שהיא יש מאין, שאינם משתדלים להסביר את האין, אלא לדעת את הכלל שנברא העולם יש מאין. עם זאת לדבר על מה הוא האין הזה, או איך הוא מצב האין הזה, או איך הם כוחות האין שלפני הבריאה או אודות סדרים עליונים המצוירים בתוך האין וכו', עניינים אלו אסורים מן המשנה. אסור להסתכל על מה שלפנים ועל מה שבפנים, כי סכנה גדולה מאד היא למוח, מוציאה את האדם מן השכל הישר, וגורמת לחריגה מדרך האמת. אם תתבוננו על כך, תראו ותבינו שהאיסור הזה אין לו היתר חלופי, כי הוא אינו דבר מתחלף.

חרם נ"ו:

ובא האיסור שיהיה ברור שה" ברוך הוא, והוא בלבד מרצונו הפשוט עשה את הכול. ואסור לחלק את רצונו לסוגים או מספרים, כלומר: לטעון שברצונו הפשוט של האל כל 'חלק' או 'סוג' היה נכלל ברצונו הפשוט כאל בפני עצמו, ואז לתת שם לאותו החלק או הסוג או הספירה או הפרצוף. זו נקודה עיקרית שצריכים להבין אותה. מותר הוא להגיד בראשית ברא אלהים, חכמת הבורא הוא בכל בריאתו אשר ברא בשמים ובארץ ומתחת לארץ, אבל אסור להגיד חכמת המאציל באצילותו לפני בריאת העולם.

חרם נ"ז:

אין מה שהוא למעלה מכוח הבורא בבריאת העולם, שייקרא בשם חכמה דאצילות, כי כל מה שהוא למעלה מהבריאה יש מאין אין לו שום שם בשבילנו, חוץ משמות ה" המקובלים מן התורה ומן המסורת, המצביעים על ה" ברוך הוא, וכולם מראים על רצונו הפשוט יתברך, לפי פעולותיו לגבי העולם. ונקרא ישתבח שמו לעד, הבורא ולא המאציל שלפני בריאת העולם יש מאין.

חרם נ"ח:

לפיכך אסור לומר שבדרגת האצילות יש לו שתי עיניים, אחת נקראת אל ואחת נקראת אלהים! תורת הודו היא ולא עם ישראל! והלא תמימים אנחנו באמונתנו עם ה", ועלינו לדעת את גבולנו, כי הגבולות הם הלימוד העיקרי בכל המשפטים על פי קבלתנו האמיתית של כל ישראל, ככתוב: "נֵר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ; וְאוֹר, לִנְתִיבָתִי; נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה-- לִשְׁמֹר, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהילים, קי"ט, 105-106).

חרם נ"ט:

ובכן אנו מטעם החרם מדאורייתא קוראים את הפסוקים בתהילים ע"ד, 13-18: יג אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם. יד אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן; תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים. טו אַתָּה בָקַעְתָּ, מַעְיָן וָנָחַל; אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ, נַהֲרוֹת אֵיתָן. טז לְךָ יוֹם, אַף-לְךָ לָיְלָה; אַתָּה הֲכִינוֹתָ, מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. יז אַתָּה הִצַּבְתָּ, כָּל-גְּבוּלוֹת אָרֶץ; קַיִץ וָחֹרֶף, אַתָּה יְצַרְתָּם. יח זְכָר-זֹאת--אוֹיֵב, חֵרֵף יְהוָה; וְעַם נָבָל, נִאֲצוּ שְׁמֶךָ".

לב הנביא: ראשי תנינים על המים רמז הוא לגדולי ההשפעה, שהשפיעו על יתר העם בהתפשטות קבלת הזוהר ובהתפשטות החסידות, שהם רבנים גדולים מפורסמים שעשו להם שם על שם הקבלה הזו שלהם, וההמונים קיבלו מהם אותה. השפעתם העצומה נקראת "תנינים על המים", ואין מים אלא תורה. הרי התנינים הם הדגים הגדולים של הגלקסיות, שכל גלקסיה יש לה הדג הגדול שלה או הלוויתן שלה, כמוסבר אצלנו בקבלת הלוויתן, וכאן הוא רמז לגדלותם של הרבנים ההם כשכל אחד היה "גלקסיה" של השפעה על אחרים, תנינים על המים וגדולים בדברי תורה. בעקבות כך ה" צריך לפורר ולשבר ולרצץ את ראשי ההשפעות הגדולות האלה מקבלת הזוהר, כי כל השיטות ההן הן "אויב חרף ה"" ו"עם נבל נאצו שמך". ובעוונות הרבים יש רמז רע סתום כאן על טעם השואה, כי אויב חרף ה" ועם נבל נאצו שמך רמז הוא לנאצים, יימח שמם וזכרם. עם זאת, הפירוש, בעוונות, כפול והוא גם נגד הקבלה המזויפת, כדי לתת טעם פנימי, בעוונות, לאותה הגזרה. לפיכך אתה פוררת לחתיכות בעוזך ים של קבלת הזוהר בסוף, ושברת את ההשפעות הגדולות המוטעות בקבלת הזוהר של גדולי תורה. התנין הוא המבנה הגופי של הדג הגדול של הגלקסיה והלוויתן הוא הנפש החיה של הדג, ומאחר ויותר קשה לשבור את הנפש מאשר את המבנה הגופי, אזי: "אתה רצצת ראשי לויתן", כי יכולים לשבור מבנה, אבל אין שבירה אצל הנפש שהיא רוח. לכן בריצוץ הרוח יצטרך מכל מקום ה" לשלוח אותה למקום אחר. בדומה לכך שמשביעים את הרוח הרעה לצאת ולהישאר במדבריות, כך גם פה הרוחות הבלתי רצויות היוצאות מקבלתם תהינה רצוצות, ותשלחנה להיות מאכל לציים, רמז לשדים של הים. ומעין ונחל ונהרות איתן רמזים הם לכך שקובעים המקובלים את קבלתם על שם התורה ומשווים את דבריהם לדברי תורה, שהם מעינות ונחלים ונהרות איתן. לפיכך מעיינותיהם ונחליהם חייבים בקיעה והנהרות איתן שלהם חייבים ייבוש, ותחזור התורה לכתרה. אחר כך אומר לך יום אף לילה, שאחרי הפירור והשבירה והריצוץ והבקיעה והייבוש, יתקיים בירור הדברים להבדיל בין היום ובין הלילה בין הקבלה החשוכה ובין קבלת אבותינו וחכמינו האמיתית. וזה היה הקושי העצום בדבר הקבלה השקרית, שלא ניתן מקום להבחין בין תורה אמיתית ותורה מזויפת ועל זה נפלו גדולים ופשוטים, ובאמת אי אפשר להגיע אל תיקון הדברים להבחין בין האור ובין החושך, אם לא קדמו לתיקון פעולות ה" ברוך הוא וברוך שמו לעד, החזקות והנוראות לפורר לשבר, לרוצץ, לבקע ולייבש את כל דבריהם ומעשיהם. ואז יצא האור האמיתי המוכן מאת ה" ברוך הוא להתגלות, והוא המאור של האור החדש של הגאולה השלמה, והוא השמש של הכוח הניתן לגואל האחרון. הם המאור והשמש המוכנים מכבר לפניו יתברך, ומבטלים ומאפסים את כל האורות השקריים שיצאו מהשכל האנושי. ואמנם בסוף חוזרים לגבולות התורה בדברי האמונה, כי אתה כבר מאז הצבת גבולות ארץ, ויבינו שהשמים שמים לה", והארץ נתן לבני אדם להבחין בין הגבולות המותרים ובין הגבולות האסורים. ותחזורנה התקופות לזמניהן על פי הטבע, רמז הוא לדור הרביעי שהתקופות שבו מחוץ לטבען הן, ולפי הרמז קבלת הזוהר הוא העוון שלהם, שגרם ליציאת העולם מטבעו. כי הדרכים הישרות של התורה, אשר הולכים בהן בני ישראל, כשהם במצב של עושי רצונו, מיישרות גם כן את טבע העולם כידוע לבעלי תורה, ולהפך: כאשר חס וחלילה מזייפים את פירושי התורה, גורמים, בר מינן, לפגמים ולהפרדות במערכות השמים המקלקלים את טבע העולם, יצילנו בוראנו ויושיענו מכל עוונם. לפיכך, אחרי התיקון הגדול הזה יחזור ה" יתברך לסדר את הטבע שוב לפי טבע יצירתו: "קיץ וחורף אתה יצרתם", ורק אתה יכול לסדר אותם לפי רצונך. וכן יהי רצון מלפניו יתברך שיתקיים זה לעם ישראל במהרה בימינו אלה ונאמר אמן.

שור הבר: הרי לכם "תנין" מוכר בכל תפוצות פירושי התורה ונביאים בדור אחרון זה, וגאון מופלא בכל שטחי התורה ואדם גדול בחיי קדושתו ובדרכי רעיונות, הוא הגאון מלבי"ם. מי לא מכיר את גדלותו ואת תפארתו בדרכי הפירושים. ראו, אפוא, איך נפל גם הוא, כי נתן את שכלו הטוב להצדיק את דברי "קבלת הצמצום", והסביר שלאצילות יש מקום, אף כי לא נמצאת בפשט. לפי דעתו הוא העולם שלמעלה, מעל לעולם הכסא שהוא עולם הבריאה, דהיינו: השמים של העולם ההוא, ולכן השמים שמעל לעולם הכסא הם מקומו של עולם האצילות.

ועוד מסביר המלבי"ם, במחילת כבודו, לפי השגתו בדברי המקובלים, שעניינו של מקום השמים והארץ קשור הוא באופן ישיר עם דבר הצמצום (ומביא מכתבי ר' חיים ויטל שתכלית הצמצום היא בכדי שתהיינה מדרגות ראש וסוף). לגבי "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מפרש הוא שהתהליך הזה הוא בכל עולם ועולם, גם למעלה מעולם הכסא, גבוה מעל גבוה בעולם האצילות. ועוד ממשיך הגאון בפגם הזה, ומשער השערות על נקרת הצור, ומבלי הבנתו איתו פגע בסוד ה" ליראיו, כי שכל אנוש להבל דמה, ובא להגיד שבאה התורה ללמד אותנו את עניין הצמצום וסוד בוצינא דקרדנותא.

ואני דג קטן מאד, ומי יתווכח עם "תנין" גדול כזה? עם מי אמדוד דברי סופרים בימו של תלמוד? ואמנם אין גדול וקטן לפניו יתברך, ובכדי לעזור לי כדג קטן להרים קול נגד גאון ו"תנין" מכובד בצדק בכל פינות עם ישראל התורני, נשלח אלי שור הבר מהגלקסיה שלו, אשר אין בה עיקומים ועקלקלות, לגעור אף כנגד גדולי תורה שיתעוררו מתרדמת הדורות האחרונים. ואל תחשבוהו לבור, כי שור הוא, ולכן אין לו שום פחד מעקלקלות בני אדם. מה לכם ולצמצום הזה? הלכתם בר, והגיע השור מחוץ לגלקסיה שלכם בישירות נגד חוצפתכם להקים צמצום על בוראכם. התבייש לך שכל מוגבל, הגדלת להקטין! על מי תגידו צמצם עצמו בצמצומים אחרי צמצומים?! ועל איזה מקום יוקם בצמצומו, טיפשים, והוא אמר ונעשה, ואתם צמצמתם לעשות כסילי שכל אנוש מקטין אלהים ומרבה צמצומים ומגדיל פרצופי עכברים... הנה העגל עומד ואינכם מבינים בטומאתו! ישרו את השכל הישר לפני שתעקמו את מעשה בראשית בפרש האצילויות של האלוה בודהא! מה דעת תדעו לומר שבורא עולם עשה דבר כה זר לצמצם את עצמו, והרי כתוב "בראשית ברא אלהים", ועל מי תעלו כנשר לראות איך פעל לפני האין"?! איפסתם את מוחכם בצמצומי האין ואינכם, כי לקח אתכם ראש הנחשים! לא צריך תורה כדי להבין שילד יוצא מרחם אמו אדם קטן, אבל חלילה לדמות את הלידה לעליונים?! ולדבר משה הכנסתם סרחון, וממעשיו של ה" עם משה עבדו, שהגדיל אותו בהשגת מידות רחמיו יתברך, למדתם על ענייניו של ה"אין סוף" לפני מעשה בראשית! ואתם נקראים חכמים ואין סוף לטיפשות הזאת, כי אפס אנו כולנו יחד להבין במעלותיו לפני שברא מעלות. כי לא יראני האדם וחי! אמנם אדמתם אותו עד כי נעשה אדם כמותכם, והשכלתם באדם המצומצם והשוויתם אותו אל השגתכם, ונפקחו עיניכם לראות ברע ולהחשיב אותו לטוב. ואין טוב אלא תורה, בסימנא טבה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ! ותמים תהיה עם ה" אלהיך! אין לו צמצומים יתברך, ומה שיש לו, יש לו, ויודע הוא את מעשהו. לפני בראשית לא נבראו מלים בשפה אנושית בהקשר לצמצומים או אף להסתר פנים, כי לא על דרגות נודעות לבני אדם אלה. עם זאת, בניין של אלהים אחרים נברא מכל הגה על צמצום פרצוף ואצילות. חזרו בכם, השפילו את עצמכם להיות עצמכם ושכחו את מה שחשבתם לדעת, כי לא ניתן לדעת, ואין מקום בדרגות שהן למעלה מן המקום, ואין חכמה האוחזת באפס ומגדילה בצמצומים!

חרם ס':

נחוץ מאד להבין באופן ברור את סימנו הנבואי של אהרן הכהן בקשר לעוון קץ. אנחנו צריכים לשער כפי יכולתנו כמה הייתה גבוהה דרגתו של אהרן הכהן, נביא ה" שהיה אדם קדוש מאד, וכל מחשבתו מקודשת לעבודת ה". עם זאת סימן חטאו של אהרן הכהן במעשה עגל הזהב מוכרח לחזור באחרית הימים, בעוונות הרבים, לשם תיקונו השלם ההיסטורי הסופי, ולכן מוכרחים אנו להתבונן בו ולהסיק ממנו מסקנות.

חרם ס"א:

חשוב להבין את חטאו מצד החטא עצמו ומצד כפרתו, הגם שהם דברים קשים מאד. דווקא הרבנים והחכמים הם שנפלו בעוון הזוהר באחרית הימים, ולכן יכולים למצוא מכך דרך להשפיל את עצמם בהבנת נפילתו של אהרן הכהן. הרי ישנם הרבה לומדי תורה המאמינים בספר הזוהר ובקבלת המקובלים האלה, אפילו אם לא קוראים בו, מצד הכבוד שהרבנים מראים כלפיו. אותם אנשים עונים תכף ומיד: "מה אנחנו ביחס לכל הרבנים הגדולים המאמינים בו והמשבחים אותו עד השמים והנושקים לו והמפרשים אותו? בטח ספר קדוש הוא".

חרם ס"ב:

אבל אם יובן שחטא העגל חוזר, בעוונות, בעוון קץ בכדי שעם ישראל יתנקה מחטא זה בתיקונו הסופי לדורות הגאולה השלמה, רק ההתבוננות בטעות אהרן (כמבואר בלוח השני של חמישה לוחות הברית) יציל אותם ויוציא אותם מכל ספק. בדבר הסיבוכים הקשורים בעבודה זרה, אהרן הכהן, שלא לפני משה, היה חלש מדי מלראות בעגל את מחשבת העבודה זרה שבו, ובנה לו מזבח וקרא עליו חג לה" מחר.

חרם ס"ג:

אהרן חטא מפני שלא ידע שהעגל ומזבחו לעבודה זרה הוכנו, ומשום העדר ידיעתו הוא הכריז עליו בתמימותו: "חַג לַיהוָה מָחָר" (שמות, ל"ב, 5). הוא לא היה מודע לעוון, וחשב שהעגל, מצד הכוונות הטובות שהוא היה מכוון כלפיו, יוכל להיכלל בעבודת ה" (מבלי להסתכל הרבה על כוונותיהם של הערב-רב, שקיווה הוא לתקן מתוך כוונתו, אפילו אם מחשבותיהם היו חורגות מן הישר, אך הוא לא הרגיש ב"עבודה זרה" ממש). הנה בדבר הזה חשובה מאד היא כוונת אהרן לטוב, אחרי שברור הוא כשמש שאהרן הקדוש לא היה מצווה לבנות מזבח לעגל או לומר עליו "חג לה" מחר", אם היה חושב לרגע שיש בו עבודה זרה. זה הדבר סימן נבואי הוא, שמתוך חטאו של אהרן נבין דברים, כאשר חוזר החטא לזמן חטא החטאים של עוון קץ, כי, בעונות, יצטרך עם ישראל את חטא אהרן יחד עם כוונתו לטוב, בכדי להצדיק במקצת את כל הרבנים שנפלו בעוון הזוהר ובכל הקבלה המזויפת באחרית הימים. לא שהעוון מצד עצמו פחות גרוע, אלא שמצדם כוונותיהם היו טובות, והם היו יראי שמים, ובאותן הכוונות הטובות בנו לספר הזוהר מזבח, והעלו אותו ל"קדושה", והאמינו שהוא הספר המביא את עם ישראל אל גאולתו. לפיכך קראו עליו חג לה" מחר.

חרם ס"ד:

וכך בדרך זו צריכים להתחשב ולהתבונן בעומק הסימן הנבואי הנורא של התורה הקדושה בשבירת הלוחות על יד משה רבנו, עליו השלום, כי קשור הוא בחטא העגל עצמו, הנולד מכוונותיהם המוטעות של הערב-רב (כמוסבר באריכות בלוח הרביעי של חמשת לוחות הברית). הנה סימנו חוזר בכדי לשבר את דעת עשר הספירות הנאצלות: ראו ראו והתבוננו! התחלנו לומר שלא באנו להכחיש את דבר העשר ספירות מצד התקיימותן בסודם לבעליהם, והוא כמו שמשה רבנו, עליו השלום, לא ניתץ את הלוחות בשל הכתובים שבהם עשרת הדיברות, אלא בשל עקימות מחשבת העבודה זרה של הערב-רב, שגרמה לפסילת הלוחות. ומוסבר שם בלוח הרביעי איך שכוונותיהם בעיקר נימוקם הפנימי היו בדרך "אצילות", כי משה עצמו היה כנאצל מן האלהים בעיניהם, והלוחות והכתב באצבע אלהים היו בעיניהם כנאצלים מן ה"אין סוף" לולא משה שבר אותם. היה צורך להבהיר להם כי הלוחות והכתב הם כלום אם היו נתפסים כתיאולוגיה מזויפת של נאצלים כדת המצרים. לימוד היסטורי הוא לכל הזמנים, אם כי הוא לא מובן לעומק עד שבאים לשבר את כוונות שיטת הזוהר על הספירות הנאצלות מהאין סוף וכו'. זוהי עבודה זרה ממש, והיא חייבת שבירה גמורה ושריפה.

חרם ס"ה:

זה מה שקרה לבני ישראל באחרית הימים, ולכן צריכים הכל להבין שבנוגע לדבר עוון קץ בחטא העבודה זרה שבשיטות הזוהר, מדובר ברגע היסטורי של טהרת העם מאלוהי נכר, עם הכולל גאונים וחכמים ורבנים, ואין תיקון אלא בשבירת החטא והעבודה זרה מכוח התורה עצמה. זוהי מטרת החרם מדאורייתא הזה, ואשרי חלקנו גם עם אהרן הכהן, אחרי ששב מטעותו, הבין את חטאו, הכיר בשפלות מצבו, התחרט על עוונו, והתפלל משה בעדו, וחזר לקדושתו. כן יהי רצון שיתקיים כל זה ברבני וחכמי התורה של הדור הזה.

חרם ס"ו:

אלו ששת הסימנים העיקריים היוצאים מן התורה, לשם תיקון עוון הקבלה השקרית:

א) חטא עץ הדעת טוב ורע: חטא שנבע מטעמו והשכלתו ויופי מראהו של העץ, ומן החשק הדק מאד להיות כאלהים, לדעת טוב ורע. והוא נקמת הנחש על עונשו באחרית הימים לפני מפלתו הסופית. והוא בשורשי העדר הסבלנות לחכות עד השבת או לחכות לציווי ה" וכו'.

חרם ס"ז:

ב) טעות דור אנוש: והיא שורש ידוע בעבודה זרה במחשבה דקה והגיונית מטעה. וחשבו שהאל האין סופי הוא למעלה מדי מלהתחשב בהם. בשל כך ברא הוא את הכוכבים, שריו הגדולים לשרת את בני האדם, ולכן נכון לכבד אותם ולעבוד אותם כדי לקבל את השפעתם, וזאת אף בידיעתם שיש בורא אחד לכולם. כדי להראות את כבודם לשרים האלה, התחילו להוסיף את המילה 'אל' לשם הכוכב. בדומה לכך המקובלים השליכו את ה"אין סוף", ועזבו אותו למעלה ודבקו בזעיר אנפין, ועוד הרכיבו את שמות הקודש על הספירות הנאצלות: השם 'אל' על ספירת החסד, שם אלהים על ספירת הגבורה וכו'.

חרם ס"ח:

ג) חטא העיר והמגדל: משרשי החטא כלפי שפה אחת ודברים אחדים. ומשורשי החטא לרצות לעלות השמימה ולעשות לעצמך שם, דהיינו: לבנות בניין למען הקים כוונות מוטעות ואגואיסטיות. "שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים" (בראשית, י"א, 1) - היא הבנה עמוקה בשורש ההשגה המוטעה כלפי "אחדות" עולם האצילות, ונמשך ממנו בניין העיר והמגדל, אלו הם העולמות והספירות המגיעות ל"שָּׁמַיִם" (שם, 4). "וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם" (שם) - עיקרו נראה בסוף אצל תנועת חב"ד וכל המשיחות המלוכלכת שלהם, והתעמולה שהופצה בכל העולם.

חרם ס"ט:

ד) החטא של "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת" (שמות, כ', 4), והשתלשלות עוון אבות ארבע דורות, מפנימיותו של העוון ועד לפעולותיו הכי חיצוניות ורעות של העוון, היוצא אל הפועל בדור הרביעי: משורשי הכפילות של הדור הרביעי כלפי "לְשֹׂנְאָי" (שם) ו"לְאֹהֲבַי" (שם, 5) יוצאים עונשים קשים מאד מחד, וישועות גאולה מאידך, והוא הוא הדור הרביעי הסופי הזה, שבו מתגלה איזהו העוון הקשה המרומז בו לאחרית הימים, כשחוזר סימנו הנבואי לתיקון הסופי. זהו השורש להבנת ארבעה דורות של עבודה זרה בכלל. בעקבות כך ה" יהרוס את שיטת ובנין ארבעת העולמות ויחריב את הישגי ארבעת הדורות בהתפשטות עוון הזוהר. "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי" (שם, 2): ה" ימחק את כל פרצופי הזוהר, וישלול אותם לנצח נצחים. חרם מדאורייתא זה קשור במיוחד בלוח הרביעי בשל קבלת יהושע בן נון, הקשורה בנ' שערי הבינה של הדיבר השני, להסביר את עניין עוון קץ לדורות.

חרם ע':

ה) חטא עגל הזהב וחטא אהרן הכהן: שורשיו במחשבה האלילית של המצרים ועשרת אליהם הגדולים, וסיבוכי ומיצרי הקשרים בעבודותיהם הזרות. ואהרן לא הבין את סיבוכי מחשבותיהם, ולכן הצטדק בתמימות בפני משה: "אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שם, ל"ב, 22). הוא קרא לו "אדני", אף שמשה אחיו הקטן הוא, מפני שרק משה היה יודע את שרשי הרע שלהם, כי ידע את שורשי העבודה הזרה הדקים והמסובכים (אותם למד מקודם בבית ספר החרטומים בארמון פרעה). שורשים אלו היו כה דקים, עד שאפילו החכמים והרבנים לא הכירו את העוון, ונעלם מהם. בעקבות כך הייתה כל העדה בשגגה, ונזקקה היא לחרטה ולכפרה, לתיקון ולטהרה:

חרם ע"א:

ו) שבירת הלוחות: שימוש בשורשי התורה והוספת כוחות סטרא אחרא, בר מינן, בפירושים החורגים מהאמונה הפשוטה והתמימה, שהיא ירושתנו מאבות עולם ומסיני, ואין מלבדה אמונה אחרת. יש לשבור ולנתץ, לפיכך, את מחשבת עשרת האלים המצריים החוזרת, בעוונות, בצורתה האחרונה כעשר ספירות נאצלות מהאין סוף.

חרם ע"ב:

אלה הם, כאמור, ששת הסימנים ה"נבואיים" העיקריים בתורה הקדושה, שכולם קשורים בעוון העבודה הזרה, ומהם הלימודים על שורשי העבודה הזרה. כאשר בא הזמן לגלות את עוון קץ, כל הסימנים נפגשים עם הדיבר השני, בכדי לסגור על העוון המפריע לגאולה בעם ישראל, ולהחרים אותו במסגרת החרם מדאורייתא. זהו עניינו השורשי והתכליתי של החרם מדאורייתא: לקשר את הסימנים האלה לעוון קץ ולחטא החטאים של הזוהר.

חרם ע"ג:

ואיפה הוא אפוא החרם מדאורייתא בתורה? כמוסבר, הוא הוא הדיבר השני עצמו, כי באמת הדיבר השני הוא הוא המחרים את ארבעת הדורות הנמשכים מעוון אבות בחרם השנאה מדאורייתא. וגדולה מאד זכותו של החכם התימני יחיא אבן שלמה אלקאפח, שהכין את ספרו "מלחמות השם", מאחר והייתה זו הכנה גאולית נחוצה ממש, ומן השמים יצא הדבר, שאותו ספר יהיה מדריך ומגלה לעומק את כל השיטות החורגות מהדיבר השני. החכם אלקפאח החרים בעצמו את כל השיטות ההן ואת כל ההולך בדרכן, ולכן ספרו הוא חלק שלם של החרם מדאורייתא.

חרם ע"ד:

חרם מדאורייתא זה כוחו מן התורה ועל פי קדושת התורה ובפרט על פי קדושת שם אל קנא מהדיבר השני של עשרת הדיברות. החרם מדאורייתא מחרים לחלוטין בשם אל קנא את כל שיטת עשר הספירות הנאצלות המדברות למעלה מבריאת העולם או למעלה מעולם הבריאה או לפני מעשה בראשית, דהיינו: את שיטת עשר הספירות של ספר הזוהר, ושיטת הפרצופים וכל היוצא בזה מהדברים המדוברים כנאצלים מלפני הבריאה, ושיטת הצמצום וכו', הן של ספר הזוהר והן של כל הספרות המבוססת על אמונת דברי הזוהר, והסתעפה מאותן השיטות.

חרם ע"ה:

בכל כתבינו עד כאן על החרם מדאורייתא מוסבר שהחרם הוא על שני פנים: א) החרם נגד השיטות עצמן, הנחשבות לעבודה זרה ולכפרות ממש. ב) החרם נגד החב"דים וכל תנועת לובביטש וכל שיטת חב"ד הבאה בכל ספריהם המרובים. החרם נגד חב"ד הוא על שני פנים: א) על היותם מכריזים (בצדק) על עצמם כיורשים האמיתיים של קבלת הזוהר המעובדת בתוך מסגרת שיטת חב"ד הפרטית וכו'. ולא משתנה צורת העבודה החב"דית, כי כולה מצחינה מראשה בזוהר ועד סופו בשיטת חב"ד. ב) על המשיחות המזויפת והשקרית היושבת ביניהם תמיד, גם אחרי מותו של מנחם מנדל שניאורסון, הנתפס בעוון תמונתו וכו'. החרם נגד חב"ד הוא נגד כל הנדבקים בתנועה זו המסוכנת, מראשם ועד סופם, ומחרים אותם על כל מה שהם עושים, על כל התנהגותם הרעה, ועל כל דבריהם ועל כל מעשיהם. מכוח החרם אסור לאכול משחיטתם ולהשתמש בספר תורה או בתפילין כתובים על ידם וכו', כי טמאים הם בעבודת אלילים ממש. הרי מוחרמים מוחרמים מוחרמים כל השייכים לתנועת חב"ד בארץ ישראל ובחוץ לארץ, מראשם ועד האחרון שבהם, כולם מוחרמים בחרם זה מדאורייתא. הרי הם מוחרמים ומופרדים מכל עם ישראל בחרם זה, כולם מוחרמים ומופרדים ומובדלים מדת ישראל בחרם זה, ואסור לשאר בני ישראל ובנות ישראל המגע איתם, האכילה יחד איתם, הצחוק יחד איתם, העזרה להם בצדקה, קבלתם כשותפים לעבודה, קבלת דברים מהם, האכילה משחיטתם, הנחת מזוזות כתובות על ידם או תפילין כתובים על ידם, וכל דבר הנוגע לדת, כגון להתפלל איתם או לענות אמן על ברכותיהם או ללמוד ביחד איתם או לשלוח ילדים או ילדות ללמוד אצלם וכיוצא בזה. כל זאת אסור בשל החרם מדאורייתא הזה, עד שיתחרטו על היותם חב"דים, יצאו לגמרי מהתנועה הזאת ויחליפו את בגדיהם אחרי טהרה, חרטה, תשובה והודעה גלויה. העובר על דברי החרם הזה בשגגה מסתכן בנפשו, והעובר במזיד פושע הוא ונקרא רשע.

הנה החרם הזה יוצא על שם ובכוח הצדיק הקדוש ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים בדור זה שעבר, הוא חיים בן משה, שנולד בצנעא, תימן, ונפטר בכ"ד בסיוון תשמ"ב במילאנו, איטליה.

חרם ע"ו:

בה' בניסן התשנ"ו חידשנו את החרם מדאורייתא הזה, ואת כל הנאמר למעלה על החב"דים שנכתב בט' בשבט התשנ"ג, אחרי מות מנחם מנדל שניאורסון, ראשם ומשיחם. ועתה בי' כסלו התשנ"ט מחדשים אנו עוד הפעם את החרם מדאורייתא נגד החב"דים בדיוק כפי שהוא מוסבר למעלה בחרם ע"ה, ובכל החרם בכלל, כי הם, החב"דים, עוד אוחזים במרדם ובטיפשותם, וקוראים לו עוד המשיח שלהם, ומפיצים את תמונותיו וכותבים עליו שהוא מלך המשיח, ושמים לו כסא על יד שולחנם ומאמינים שהם אוכלים ביחד עם משיחם, ועושים עוד המון תעמולה על המשיחות שלו.

לב הנביא: אבל יש כבר מחלוקות רבות ביניהם, ולא כולם מסכימים על משיחותו אחרי מותו, כי כמו שאמר לנו הצדיק הקדוש, המורה חיים, כמה פעמים, אחרי מותו תתחיל החבילה להתפרק ולהתפורר, עד שבסוף יהיו לקבוצות קטנות מופרדות, עד שתימחק כל התנועה בכלל. ושמענו שכבר התחילה דרך הפירוד והמחלוקת, ויש אף מהספרדים שנפלו ביניהם אשר ניצלים, ויוצאים מתנועתם ומתחרטים. דהיינו: אצל החב"דים ישנן כבר דעות שונות, והתחילו הבלבולים הפנימיים להרגיש בריקנות חיי תקווה על מלך מת, ועם הזמן ירגישו בהעדר כוחם ויתדלדלו על רקיעי האוויר, עד שיעלו על שפתיהם: מלכא משיחא למה שבקתני? עם זאת תקוותנו לא מופנית לאלו, כי אם למי שיכול להינצל ולצאת או להתרחק ולהיות נקי מכל הטעות האפלה הזאת.

חרם ע"ז:

אנו מדברים על חב"ד, מפני שהמשיחות המזויפת והמסוכנת ביותר נמצאת אצלם, כאמור בכל החרם, שהם הם הסמל הממשי של הדור הרביעי השנוא. כל חטא בניין העיר לובביטש ומגדל חב"ד נמצא בהם, ואין אותה המשיחות השקרית של חב"ד אלא תוצאות ארבע דורות של עוון אבות הזוהר, והשתלשלות היא מדחי אל דחי כשבכל דחייה השיגעון עולה יותר כדי לכסות על עוון האבות ולהצדיק את פולחנם כלפי המגדל בן ארבעת העולמות. על מנת להקל על דברי הימים אנו אומרים עוון אבות - תקופת ספרד, חטא הבנים - תקופת צפת, חטא השלשים - הקמת החסידות, ושנאת הרבעים - החב"דים וכל שאר דרגות השקר, הכפרות ושיבושי הדעות המכוסות בזוהר ובכל ספרי המקובלים, אשר יוצאים לפועל במשיחות הכופרת של אמונת חב"ד.

חרם ע"ח:

ועתה כשלא נתגלה משיחם, ונעשו ללעג ולקלס בהכרזתם בארץ ישראל שיתגלה החולה הדומם על כנפי נשרים בלתי מוכרים, ויעוף ממיטתו בכוח נסתר של חב"ד, ויתגלה באצטדיון המלא באלפי אנשי ונשי חב"ד המחכים בדמעות לגילוי המצופה הנפלא. כנראה נפצע כנף הנשר או שעשו שביתה בשדה התעופה ואוי ואבוי לא נתגלה המשיח. ונכתב בקריקטורה בעיתון "ידיעות אחרונות": "לא בא המשיח אבל בא השליח של הסופרמרקט", ובכל ישראל לעג וקלס ובטח החנויות הקרובות לאצטדיון הרוויחו טוב. עם זאת, אחרי הצחוק על הטיפשות, איפה הבכי על שיבושי האמת!? עם ישראל יודע לצחוק, זה טוב והלוואי ותהינה רק שמחות בישראל, אך איפה עם ישראל התורני הרציני?

חרם ע"ט:

אמנם מובן שלעת עתה אין מי שדואג לשורשי הדברים להשכיל ברע המכוסה המקלקל, ואין לעם טוב מהצחוק על חבורת משוגעים בעיני כל ברנש נורמאלי, אך מה הצחוק על חבורת משוגעים, שראשית כל אינם משוגעים מצד כוחות המוח החיצוניים, אלא משוגעים באמונתם? ועוד שבבתי המשוגעים ישנם הרבה החושבים את עצמם הכי גדולים וחשובים בעולם, וכל יתר העולם בעיניהם אינו מבין את חכמתם הגדולה, בעוד אלה לא נמצאים בבתי משוגעים ולומדים תורה וחושבים את עצמם לפסגת היהדות והיחידים ההולכים בדרך המשיחית האמיתית, כשכל יתר הדתיים והחרדים והחסידים אינם כלום בעיניהם... הרי לפי החב"די רק החב"די, בגלל אמונתו במשיחות הרבי, הוא הוא היהודי האמיתי...

חרם פ':

הצחוק האמיתי היוצא לעם מלראות אנשים מזוקנים ורציניים מאד עומדים באצטדיון בידיים פרושות לשמים, ובוכים מרוב שמחת אמונתם כי הנה בא, עוד מעט והנה בא, נובע מכך שזוהי מעין הצגה הוליוודית, וחומר הוא להתפלא על מה שישנו בעולם. עם זאת, במקביל לצחוק יש צער עצום, מאחר ואלה "יהודים", המכנים את עצמם בשם "חכמים מבינים ודעתנים" בכל שטחי התורה הנגלית והנסתרת, והמחשיבים את עצמם לשומרי תורה המוארים בחב"דותם, כשכל יתר היהדות שפלה נגדם! על מה הצחוק? ישנו דין תורה אמיתי באמצע! מי הם אלה? לא משוגעים סתם, אלא משוגעי תורה, המשגעים את כל פירושי התורה על פי חכמתם הנפסדת! בעלי תורה אמיתיים לא יצחקו, כי אם יתגודדו לשם טהרת ישראל!

חרם פ"א:

אמנם גם הצחוק ההוא לא לחינם בא, כי מן השמים יגלו עוונם, ומפני שהעם עצמו, הדתי והלא דתי, לעת עתה אין לו עוד הכלים להבין את הנושאים הפנימיים המזיקים לעם ישראל כל זמן שעוד לא תוקנו, יצא הצחוק לזיכרון, והשיגעון לסימן היסטורי. כי כל העם בארץ ובחוץ לארץ מכל המתעניינים בדברי ישראל שמע וידע, וצחק או בכה, או חבק את ידיו כמתייאש על כל תקווה לכך שאי אפשר לדבר איתם בשכל ישר. לפיכך ייזכר הדבר כסימן בהמשך דברי ימינו, כאשר טהרת אמונת ישראל תעלה לראש סדרי הכנת הגאולה השלמה.

חרם פ"ב:

ואמנם אין הצער וכוח האויב הפנימי נמצא רק אצל תנועת חב"ד. חב"ד היא הפסולת ההיסטורית, הבאה לסמן את פסגת טומאת הדור הרביעי של עוון הזוהר וחטא החטאים בעוון קץ הימים. המשיחות השקרית של חב"ד מצביעה על רוב השיגעון שיצא משיטת הצמצום, האצילות וההתבוננות הפסולה על פרצופים אחרים על פניו, ושימת שמות הקודש על ספירות שלא נבראו! עם זאת ישנם משוגעים רבים בכל מחנות החסידים, שהוגים בחושך על הבלי הזוהר מתוך פירושי ספרי החסידות שלהם, וגם אצלם נופלות הנשמות המסכנות אל דעות זרות והתנהגויות מוזרות אשר לא מהר סיני שורשיהן.

חרם פ"ג:

ומתים צעירים לפני זמנם, בעוונות הרבים, בעיקר בשל החיים הבלתי טבעיים שנוהגים בהם. מחשבותיהם הן מחוץ לטבע מהדעות ה"נסתרות" הבלתי יסודיות על אדוני התורה האמיתית. אלה הם סוגים שונים ומשונים בחברות שונות ואין לי ידיעות פרטיות להוסיף, אלא שכולם יוצרים ופועלים לפי חסידות הנסמכת על ענייני "סודות" הזוהר ובונים עליה בניין. כולם סגורים לגמרי בתוך היהדות שהם מדמים אותה להיות תורה, כולם סגורים מדי מלהיות חלק מהציבור הכללי, ולא יוצאים מחברתם הפרטית. חבל מאד על בניהם ובנותיהם, כי אין להם שייכות לעולם הריאלי של בני האדם, תורתם מוטעית מצד ה"נסתרות", ולימודיהם חסרי פירות, כי טעמיהם יצאו בהפסדם מטעמים רבים.

חרם פ"ד:

כמוסבר, אלה בעיקר נשארו בחטא השלשים של ה"חסידות" מסוג הבנים (קבלת מקובלי צפת וכו'), ובעוון אבות בלימודם בזוהר עצמו. והרי אין החרם מדאורייתא מחרים את החברות האלה, שבעיקר הם של פליטי ארצות אשכנז, רוסיה, פולין וכו', לא בגופם ולא בעצם חייהם, כי חוץ מהחב"דים אין החרם נופל על שום חברה או תנועה או על גופי הטועים. הסיבה היא שמאחר וחרם מדאורייתא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, עיקר השנאה יוצאת בהשלמת העוון שהתחיל בעוון אבות, ולנו הראיות מכל הפינות שתנועת חב"ד היא זו שסגרה את עצמה ונסגרה בסוג הרבעים, ומהתחייבות על פי דין תורה לשם השלמת החרם מוכרחים אנו לסגור אותם בשם ובפרטיות בתוך החרם מדאורייתא, ולהחרים אותם בכל תוקף החרם. מאחר והם שנואים על ידי הקדוש ברוך הוא, הם מוחרמים בגופם ובכל דבריהם.

חרם פ"ה:

הצורך הוא לאמת את החרם ולהשלימו עד רבעים לשונאי. החרם בא בעיקר להחרים את עצם השיטות המוטעות של כל הקבלה הזאת, שיצאה מפרצופי הזוהר. על אף שכל העם בשגגה ואינם חוששים מכלום או מודעים לצעקה הגדולה שאנו זועקים, יש לזכור כי כל העם נמצא בשוגג, בעוד החב"דים נשפטו במשפט המזידים, והוא בשל כמה טעמים: א) המשיחות המזויפת לרבי שלהם. ב) הפולחן שעושים לתמונות של הרבי שלהם, ויתר הדברים הרבים הקשורים באמונת משיחותו, כמכונת התעמולה המנוהלת זה 40 שנה. ג) ההפרזה העצמית של חב"ד בהחשבת עצמם ליורשי המשיחות והאמונה שה"משיח" אינו יכול לבוא אלא מתנועת ושיטת חב"ד, ולכן הם טוענים כי רק הם מציגים את היהדות האמיתית, בעוד יתר עם ישראל עוד לא ניצלו נשמותיהם. ראוי לציין גם כי הם אלו שהפרידו את עצמם והוציאו את עצמם מן הכלל, עוד לפני שהחרם מדאורייתא מכריז עליהם דין מוחרמים, ואוסר כל מגע איתם. הם למעשה כבר החרימו את עצמם מתוך דבריהם ואמונתם, מעשיהם ומידותיהם הרעות.

חרם פ"ו:

ד) הגרוע מכל היא הגאווה הפנימית של החב"דים השנואה בשמים ובארץ, גאוותנות טמאה עד עצם הנשמה היא, שכל קיומם סגור בה ונעלם הוא מעיניהם, כי השתבשו הלשונות, ונקראת הגאוותנות ענווה אצלם, והענווה נקראת טיפשות. המכיר אותם היטב יראה שכל מידותיהם הפוכות, הלשון אומרת ענווה והפועל גאוותנות ומידות רעות. לכן נשפטו הם מבית דין של מעלה להיסגר בחרם הרבעים.

חרם פ"ז:

אם לא נראה לעין משפט השמים עליהם, אין זה כי אם רחמנות מאיתו יתברך לתת זמן מה למתעוררים ביניהם, אולי יראו שבאמת אין קול ואין עונה, וירד המכסה העבה מעליהם, ויברחו להם מדרכי השיגעונות והשקר, ויחזרו אל מקלט אמונתם הפשוטה בתוך כלל ישראל. בשל כך אין עוד טענות לאף אחד מהם. הם ראו שמת ולא קם ולא שלח מלאכים ממקומו להכריז על משיחותו, ולכן הלוואי ויפקחו עיניהם, וישובו לשכל הישר, וייצאו מכל גדרי החב"דים, ויבכו ויתחרטו ויינצלו מהמשפטים הקשים הבאים בחרון אף אל קנא על הרבעים בזמן טהרת ישראל מהעבודה הזרה המכוסה בספר הזוהר ובכל קבלתו.

חרם פ"ח:

ישנן גם אחרים שנפלו בפח הזוהר עצמו, בכדי שיואשמו בעוון אבות עצמו, הם המקובלים המכריזים על עצמם כי הם מקובלים, ועבדי הזוהר הם, כסוג הרע הנזכר בירושלים בבית ספר אשלג וכאחרים המלמדים ומוכרים את הזוהר. העובדה שעולם העסקים מצוי בשורש העוון עצמו (כפי שדה לאון כתב את ספר הזוהר ושייך אותו לתנא בן יוחאי כדי להרוויח כספים), כך הוא סימן דרוש בזמן הטהרה, בימנו אלה. אם היה בא המשפט רק על החב"דים לא היה מוכר בו כל כך עצם החטא, ולכן היה צריך להתקיים מי שעצם עוון הזוהר מתגשם בו, בעוונות. לפיכך בבוא הזמן של כל הלימוד העמוק הזה, ייראו לעיניים כל הסוגים מעון אבות אל חטא הרבעים. יש לציין כי כל מה שנאמר לא מתייחס לאומרים את הזוהר לתמימות לבם (לרוב מדובר בחברות הספרדים), כי באמת אינם חושבים על תוכן הזוהר עצמו.

חרם פ"ט:

הנה הסברנו לעיל את ששת הסימנים הגדולים והעיקריים מן התורה המגלים את עוונות ארבע הדורות של עוון אבות עד שנאת השמים המתגלית בדור הרביעי. אפשר לסדר את זה בפרטנות באופן זה:

עוון אבות - חטא עץ הדעת טוב ורע

עוון הבנים - טעות דור אנוש

עוון השלשים - דור הפלגה

עוון הרבעים לשונאי - חטא עגל הזהב

וכפול (5) הוא בחטא הערב-רב ובחטא אהרן הכהן

ומכופל (6) בשבירת הלוחות ובשריפת העגל וכפרת ותיקון העם.

חשוב לציין כי לכל דור (דור אנוש, חטא המגדל וכו') יש את ארבעת הדורות שלו.

חרם צ':

שבירת הלוחות באה כנגד שבירת עשר הספירות של עולם האצילות, ושריפת העגל מראה שתיקון כל ספריהם בשריפה. העונש נגד החוטאים הוא החרם מדאורייתא המחרים את החב"דים. חטא אהרן מתייחס לכל הרבנים ולומדי התורה שבארבעה דורות אלה של הזוהר לא הכירו בעגל האלילי, שיצא מכישופיו של משה דה ליאון. חטא דור הפלגה הוא לימוד על הבניין השנוא, וכל פרטיו מכוונים כנגד בנין ארבעת העולמות, בנין הזעיר אנפין וכל הבניין השנוא במחנה חב"ד. חטא דור אנוש הוא החלק החבוי, הנבנה על היגיון אנושי שחורג מהיסוד האמיתי. חטא עץ הדעת טוב ורע הוא עוון המח והלב בחשק האסור להיכנס לדברים סודיים מבלי רשות ומבלי הדרכה אמיתית, כשהכוונה הפנימית הרעה בכך היא להיות כאלהים יודעי טוב ורע.

חרם צ"א:

ובכן מלכות דאצילות תיפלי, כי כבר נפלת, ולא תקומי עוד מלכותא דאצילותא, כי את אישה זונה, וכבינו את אורך המתפאר על הבלי לשון, ונכבית, ולא תידלקי עוד כי אינך. ארורה מלכותך חב"ד, כי מלכך הביא נזק גדול לנשמות רבות וגרם להפסד המח והפסד המידות הטובות וירידת הרוח לשיגעונות ולמחשבות זרות ולכפרות ולמינות ולזיוף התורה ולשנאת חינם ולשפת חלקות המדברת גדולות. כולם מוחרמים מכוח חרם מדאורייתא זה, שאותו מסדר בכתב וחותם עליו אני, פרץ בן משה גרין, על פי הציווי וברשות הצדיק הקדוש חיים בן משה, הנולד בצנעא תימן, ראש לל"ו הצדיקים הנסתרים.

לב המליץ:

אמר המליץ מה נשאר

מבלי מה מבלימה?

וענה לי מבלי מה.

ומה עשה בלי מה מבלי מה?

עשה בלי מה מה מה מה מה

ויצא ממהותו הבלימהית

וזאת בקיצור נמרץ

כל התועבה הזוהרית.

חרם צ"ב:

כך כל אלפי ורבבות ההסברים על עשר הספירות הנאצלות כולם בלי מהות, מפני שאי אפשר לתאר ולתת שם למה שאין לו מהות. וכל מה שיעשה מהות מבלי מה, לא יתאים לאמת, כי ילכו רגלי שקר אל מוקשי כוח הדמיון, ולא יכול הדמיון על דבר מה כי איננו. לכן כל היצירות ההן של חכמי ההבל מוכרחות לחזור לבלי מה, ואם כן מה עשו? בלעו את כוחותיהם ומוחותיהם בהבל וריק, כאחד המכה בחרבו על גלי הים.

חרם צ"ג:

מה שנשאר בדרך האמת מדבר עשר הספירות הוא שהן מתקיימות לפי מדרגותיהן במים עליונים, ואך ורק הצדיקים האמיתיים הנסתרים יכולים לעלות אליהם ולהיכנס לסודם. לעומתם, כל בני אדם אשר אינם צדיקים אמיתיים אין בהם שום השגה בדברים הנסתרים האלה, ואין בני אדם יודעים כלום מהאחריות העצומה והכבדה של הצדיקים הנסתרים, ולא מודעים לעמדת הקדושה והשראת השכינה בעננים.

חרם צ"ד:

גירוש ספרד ופורטוגל לפני חמש מאות שנה היה עונש על פתיחת עוון הזוהר שם, והעונש היה לפי הפגם, שהרי אחרי הלימוד בעוון הזוהר יובן שעיקר הפגם הוא היותו מגרש, כביכול, את ה" ברוך הוא ממקומו האמיתי באחדותו הפנימית, בשל צמצומו אל דרגת אדם עליון נאצל לפי בניין הזעיר אנפין. זהו הטעם הכמוס בגירוש ספרד, והמבין יתפלא ויבין ויבכה. לימוד הזוהר בתקופה ההיא היה כמוס בידי חכמים בעיניהם, שהשתגעו מלשון ספר הזוהר, והאמינו בטיפשות שנכתב על ידי התנא הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, חלילה וחס!

חרם צ"ה:

ואחרי מאה שנה התחילה התפשטותו באירופה, בעיקר בטורקיה, ששימשה בית קיבוץ למגורשי ספרד. אז התחילו גם הגירושים בארצות אשכנז, והיו היהודים במשך הדורות הבאים לנעים ונדים ובלתי קבועים או כחצי תושבים עד שיחליט המלך המקומי על גורלם, כי סמכו על מלך שקר עליון הזעיר אנפין, והפרידו ופיזרו, כביכול, את אחדות אל עליון, אל חתיכות מחולקות, נעו בין הפרצופים, נדו בין הספירות ונסעו למרחקים מפני קדמונו של עולם.

חרם צ"ו:

החכמים ההם דימו במחשבה שכל העולמות בנויים על צורת השם בן ארבע האותיות, ושכחו שכבר לפני בניין עולמות הרחמים ברא אלהים את הכול. הם המשיכו לבנות ארבעה עולמות על פי השם המרובע, ה' אחרונה לעולם העשייה, ו' לעולם היצירה, ה' ראשונה לעולם הבריאה וי' לעולם האצילות, ולא נזהרו לראות שהיוד כמוסה בצורתה, והיא לא מתרחבת, וסמכו על קוצו של יוד להוכיח שליוד יש התפשטות והתרחבות, ונפלו בעוון קץ.

חרם צ"ז:

אף על פי שמספרו עשר, האם לאלהינו עשרים ושש בחינות? אין הגימטריות או מספר האותיות עושות בחינות בבוראנו, חלילה וחס, כי אחד הוא מוחלט ואין לו בחינות! או האם הוא אחד על י"ג חלקים או בחינות, חס ושלום, מפני שמספר אחד בגימטריה הוא למעשה י"ג (1+8+4)? או האם הקדוש ברוך הוא מחולק, חס וחלילה, לי"ג חלקים של רחמנות, מפני שמשה רבנו השיג י"ג מידות מרחמיו יתברך?!

חרם צ"ח:

אין בחינות בבורא יתברך, ואין לומר שלבורא ישנן י"ג מידות של רחמים, מאחר והדבר ממעט את ה", חס ושלום, והוא ישתבח שמו לעד הרחמן ברחמים עליונים, ואין מידות או שיעורים או בחינות לרחמנותו. ה" הראה דבר מה למשה עבדו, ומשה השיג מהרחמים שנראו לו שלוש עשרה מידות רחמים, ובהשגתו את אותן המידות קרא להן בשמות לפי פעולתן בעולם במחילת וכפרת עוונות, ולא שהן מדרגות בבורא או בחינות בבורא יתברך, חס ושלום, כי אחד הוא בתכלית האחדות. ואי אפשר להבין שכלית את האחדות הזו.

חרם צ"ט:

רק בדרך האמונה, בתמימות הלב, מגיעים אליה בפשטות. לעומת זאת, בדרך החקירה לא מגיעים אליה אפילו אחרי לימוד של אלפי ספרי פילוסופיה וספרי מחקר. גם ספרי מחקר אודות חכמת הדעות והבחנת הלשונות בתורה אינם עוזרים למחפשי אמונה, אלא מוסיפים דעת והבנת רעיונות נשגבים למי שכבר שלם באמונתו. קל וחומר קריאה בספרי הפילוסופיה שאינם מיוסדים על האמונה, כי אם על פי השכל האנושי ללא יתדות האמונה, גורמת לקורא לבלבול, גם אם קוראים לבלבול "בירור הדעות". אותן דעות תלויות באוויר, ועל אף שקראו להן "חכמת הספק", שמחו בהן והתענגו משחייה בים הזוהר וקבלת צפת וכו', מדובר בחכמת הבלבולים והעדר הפתרונות. לא מעט בעלי אמונה המחפשים אמונה מאמינים בתמימות שהאל צמצם את עצמו בכדי להאציל את הזעיר אנפין, והוא הקדוש ברוך הוא בפי כל חכמי ישראל... שמע ישראל ה" אלהינו ה" אחד.

חרם ק':

הרמב"ם, עליו השלום, מורה לכל הנבוכים אשר יסוד ספרו הוא הדיבר השני והאמונה הטהורה, חקר את הנושא, אך עשה זאת בדרך השלילה המודגשת בדיבר השני לא יהיה לך וכו'. לא תעשה כל תמונה וכו'. ודרכו היא שאין השלילה הזאת דבר סתם להבנה, כי אם חלק מההתבוננות האמיתית, כי האדם צריך לחשוב על השלילה הזו במסגרת עבודת ה". עצם הציווי הוא לשלול כל תמונה, אף תמונת המחשבה, והטעם בזה הוא מפני שאין הבנה במה הוא הבורא, אלא רק במה שאינו, דהיינו כל מה שלא ידוע לנו ולחושים שלנו, ולכן אין להבין את ביטויי המקרא כעיני ה" או יחרה אף ה" כפשוטם. אין לבורא עיניים ואין לו אף, ואותם ביטויים נועדו רק לאפשר לאוזן לשמוע את מה שהיא יכולה לשמוע. ובכלל הוא יתברך אין לו מכל הדברים אשר נבראו עליונים ותחתונים. אם כל החכמים ההם היו שומעים לרמב"ם, "הנשר הגדול", היו מלכתחילה שוללים כל אפשרות לתאר באדם העליון הקוסמי שלהם עיניים נאצלות ואוזניים נאצלות וכו', ולא שמעו למשה שלימד את כל ישראל תמים תהיה עם ה" אלהיך.

נשלם החידוש ק' חרמים, הבא על הלוח הרביעי של ספר חמשה לוחות הברית, מספרי ספר משנת חיים: נשלם בי"ד בכסלו התשנ"ט, קסטלנאובו מגרה, ליגוריה, איטליה.

יומן: דבר מעניין הוא ששעה לאחר שכתבתי אודות ההתחדשות של החרם מדאורייתא בניסן התשנ"ו, וסיימתי את ק' החרמים, טלפנה אלי אנה גספרוטי (אנה וג'ורג'יו, בעלה, הם חברים נאמנים מאד שלנו זה שנים רבות. הם לא יהודים אבל עזבו את הנצרות, ומאמינים באחדות הבורא. הם לא ידעו שעסקתי בק' החרמים, אך בכלליות יודעים את הנושא של מלחמות השם), וספרה לי חלום שחלמה בלילה. בחלום היא, בעלה, בנם, מרקו פדריקו, ועוד כחמישה עשר בני אדם לא מוכרים להם היו על יד אגם איזאו (Lago D`iseo), איטליה, והיו מחכים כולם לראות את כוכב השביט יקוטקה (Hyakutake). הכוכב הגיע במלואו, כדור גדול עגול ומבריק, ושובליו זנבות אור וגז. מדרום הגיע, פנה לעבר הצפון, ונעלם. הנוכחים גם ידעו שהוא יסתובב מסביב לכדור הארץ, ויחזור מצד דרום עוד הפעם, וכך היה. עם זאת, בחזור הכוכב בפעם השנייה, במקום להמשיך במסלולו, הוא נפל מן השמים אל תוך אגם איזאו, כבה והתבטל. בראותם את זה, ג'יורג'ו ואנה שמחו מאוד, היות והבינו את סימנו, ושניהם בקול אחד הכריזו באיטלקית: "השיטות המזויפות של הזוהר תיכבנה באגם איזאו"

(CIO' SIGNIFICA CHE LE FALSE" DOTTRINE DELLO ZOHAR VANNO A SPEGNERSI NEL LAGO D`ISEO.)

ברוך ה", אלו בשורות טובות מאד. זו הסכמה מן השמים על החרם מדאורייתא הזה, והוא סימן של הצלחה בכיבוי כל האורות המזויפים והשקריים, ושיטות העבודה הזרה ועבודת האלילים. ויתעורר עם ישראל ברוחו האמיתית להכנת הדרך של הגאולה השלמה, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

נספח

במענה לטקסטים של תעמולה בספר ה"קבלה" ותורת הנסתר, שנכתב על ידי גלעד שדמון, ושלח לי אדם קמחג'י בד' בשבט התשנ"ט.

אל תפחדו מהשקרנים בזמן הזה המפיצים את הקבלה. הם חושבים שבגלל ההתקדמות העצומה בעולם בזמנים האחרונים, גם באמונת ישראל ישנה התקדמות. מהי ההתקדמות? קבלת הזוהר או סתם "קבלה" או "תורת הנסתר"!

הנה ראיתי, שהגענו, בעוונות, לסוג הרע ביותר של הכפרות והשיגעון והאלילות, אל פסגת עוון האצילות והנאצלים, הנובעת מספר הזוהר וכל הקבלה המזויפת.

סוג זה מבהיר בשקר עד קצות תבל (דרך האינטרנט), ושלגו קר מאד כארורי תנועת הדיאנטיקה (הסיינטולוגים). מרכזו הוא בירושלים (ובבני ברק) אצל הקרחים והמושלגים בכל השפה הטמאה של הזוהר ובכל מושגיה. בכל סולמו אין כי אם מדרגות רעועות וכפרותיות. הזוהר הוא המשיח, הגואל והמושיע שלהם, וכל התורה בטלה וטפלה בתוך המדיטציה שלהם. הם אינם שומעים תורה אמיתית משום צד. קרחי השלג הם החמורים של הזוהר הבאים לבשר שאין שום ישועה וגאולה לעם ישראל עד שילמדו כולם רק את הקבלה, דהיינו בעיקר את הזוהר ואת כתבי חיים ויטל על קבלת יצחק לוריא ("עץ חיים") ואת כתבי האשלגים.

הם טוענים כי את כל סבל העולם הם יוכלו לפתור, מפני שאך ורק דרך הזוהר ופירושיו יכול האדם לצאת מכל בעיותיו הפיזיות והרוחנית ולהיכנס לעולם הבא כשהוא עוד חי בעולם. הם משוגעים ממש ואין להוסיף או לגרוע. משוגעים הרבה יותר מאלה בבית המשוגעים. לא צריך כל כך שאשכנע אתכם, שמעו רק את לשונותיהם ועמדו עליהם:

"מי אני ולשם מה נולדתי? מאין אני בא? לאין אני הולך? האם כבר הייתי כאן? האם אבוא שוב לעולם הזה? האם באפשרותי להבין את כל הסיבות לנעשה איתי? מהן הסיבות לסבל הממלא את העולם הזה? האם אפשר לעקוף אותו? איך ניתן להגיע להנאה, לשלמות ולשלווה? התשובה היחידה לכל זה היא להכיר ולהרגיש את העולם העליון. הדרך להשיג את זה נקראת "קבלה". בעזרת חכמת הקבלה נכנס האדם בכל תחושותיו לעולם העליון, שהוא עולם הסיבות לכל הנעשה איתו כאן. בכך הוא לוקח לידיו את חייו ובזה משיג את מטרת הבריאה, שהיא מטרת חייו - שלווה, הנאה ושלמות אינסופית עוד בהיותו בעולם הזה"

ואני הקטן אומר שאלה משוגעים ממש, אבל לא צריכים לשים אותם בבית המשוגעים, שלא יזיקו לחולים שם. זוהי טיפשות אינסופית בהיותם עוד בעולם הזה!

אם האדם היה מבין את כל הסיבות לנעשה איתו באמת, היה מוחו מתפוצץ ברגע, והיה משתגע ממש, או שהיה מת על המקום. כנראה הם השיגו רק קצת מהסיבות, ולכן הגיעו רק אל השיגעון ולא מתו מיד...

"יתכן שבעולם ההוא האחר והיותר רחב מעולמינו, נמצאות הסיבות למציאותינו ולכל העובר עלינו, כולל סיבת לידתנו ומותנו. ובמצבינו ללא ידיעת הגורמים האלה, אנחנו חיים ללא ידיעת המטרה האמיתית של קיומינו, כמו שנמצאים במצב ללא הכרה. ישנם בעולמינו אנשים שכן מקבלים חושים נוספים, המאפשרים להם להרגיש מציאות יותר רחבה. האנשים האלה נקראים מקובלים מפני שהם יודעים לקבל, להרגיש ולהבין את הידיעה העליונה"

ראו כאן את השינוי ה"דק" בפירוש של המילה "מקובל"!

"אם יתפתח בנו חוש נוסף, החוש הרוחני, נרגיש בו את "העולם הבא", שגם הוא "גלד בצל" מכלל המציאות, אבל רחב יותר. השיטה שבעזרתה אנו יכולים לבוא להרגשת "העולם הבא" נקראת "חכמת הקבלה", המלמדת אותנו איך לקבל את המציאות האמיתית הנסתרת"

חכמת הקבלה אפוא היא החכמה איך להיות בעולם ולהרגיש את העולם הבא, ומי שאינו מגיע לזה הוא כמת בלי חיים ולא הגיע אל תכלית מטרת חייו! ואיפה התורה בינתיים?

הספר הזה "קבלה - תורת הנסתר" מוחרם בחרם מדאורייתא זה, וכל הקבוצה של "בני ברוך" מבני ברק מוחרמת בחרם מדאורייתא זה, וכל כתבי ר' ברוך אשלג וכתבי יהודה אשלג מוחרמים מוחרמים מוחרמים על פי החרם מדאורייתא זה.

הבאתי כאן מספר ציטוטים מתוך "קבלה - תורת הנסתר", בהם יכולים להרגיש ולהבחין בקבלה מזויפת, שאינה לפי תורתנו הקדושה. ראו איך שכל הלשונות של התורה והמסורת מתהפכות בידיהם לדבר אחר לגמרי, ופוסלות את הראשונים באופן דק. המשיכו לקרוא:

"חכמת הקבלה היא התגלות הבורא לנבראים בעולם הזה, וכל עוד האדם לא הגיע לגילוי הזה, הוא חייב לחזור ולהתגלגל לעולם הזה שלנו, כדי שבאחד מגלגוליו יגיע למטרה הזו"

"הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר – יהודה אשלג"

"מובטח למי שלומד אותה שתוך 3 עד 5 שנים יוכל להגיע להכרת העולמות הרוחניים, להכרת כל המציאות, ל"הכרת האלוקות"... אם לומדים לפי ספריו של יהודה אשלג (עמ' 31 בספר)

"באופן זה יזכה בכוח לשפר את עצמו, וכך יקבל את כל מה שירצה" (שם)

לפי הידוע כל שלושת המקובלים הגדולים הם אותה נשמה שהייתה פעם אחת: רבי שמעון ופעם שניה האר"י ופעם שלישית התגלגלה ובאה כרבי יהודה אשלג" (עמ' 31-32)

ראו מה שעשו עם תורת משה רבנו:

ב-2000 השנים השניות הם היו צריכים תורה במידה מסוימת, לכן כתב מקובל, שנקרא "משה רבנו", את מה שהשיג וקרא לזה "תורה", ספר החומש שלנו, הוא כתב אותו בלשון מיוחדת. התורה מדברת רק על עולמות רוחניים ומה שקורה בהם" (עמ' 43)

"אותו תהליך מתרחש ברוחניות, כל דור של מקובלים מאברהם אבינו והלאה, חוקר ומגלה את העולמות הרוחניים. הם משאירים את הידע שהשיגו לדורות הבאים אחריהם. כמו במחקר המדעי הרגיל, כך גם ברוחניות, אנחנו יודעים על העולמות העליונים, על הבורא ועל מה שקורה בעולמות הרוחניים, רק אם אנחנו משיגים את המושגים הנחקרים בעזרת חושינו" (עמ' 49)

"המקובל משיג את העולם הרוחני בעודו נמצא בגוף הזה בעולם שלנו, הוא מרגיש את שני העולמות ללא שום גבול ביניהם" (עמ' 52)

"אני משתנה בתוכי, ועקב השינוי אני קולט תוספת שישנה סביבי. אחר כך גם התוספת הזו נעלמת ואני מרגיש שהכול רק הבורא, הכוח העליון המוחלט. הצורות האלה שאני מתחיל לגלות לאט לאט נקראות "עולמות" (עמ' 53)

"העולמות נמצאים ביני ובין הבורא ומסתירים אותו ממני. בעצם אפשר לומר שאין חוץ ממני ומהבורא כלום" (שם)

"אבל המטרה בבריאת האדם היא שהוא יגיע להכרת כל העולמות הרוחניים, עד לדרגת הבורא בעצמו. להגיע לזה משמעו לרכוש את זה, ואפשר לרכוש את זה רק עם רצון לקבל גדול. רצון לקבל גדול מפתחים דרך לימוד הקבלה" (עמ' 68)

"אבל לסבל הזה יש גם פתרון אחר, פשוט ומידי, לכל מי שרוצה להקל על דרך יסוריו. הפתרון הוא "דרך התורה". יש להבין את המושג "דרך התורה" באופן שונה מן המקובל. הכוונה היא לדרך שמאפשרת לאדם לחוות ולקבל את כל השפע והתענוג שהוכן לו בלי הגבלה" (עמ' 71)

"גם מי שלומד את התורה ומפרש אותה כמו סיפור היסטורי בלבד פועל בניגוד לכתוב, שכל התורה שמותיו של הבורא, שהתורה היא תורה של עולם האצילות, שכל המילים של התורה הן קדושות, היינו שלא מדובר על העולם הזה ועל האדם כאן" (עמ' 81)

"וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר אלפיים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאוד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת"

"וזה מפני שלומדים תורה יבשה ולא משתדלים בחכמת הקבלה. "אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם" (עמ' 100)

בקבלתי מאדם את הספר המכוער הזה, חלמתי באותו לילה שני חלומות קשים. בראשון, ראיתי את אבי, משה גרין, עליו השלום. הוא היה בצער גדול פנימי וחיצוני, ועל פניו מתחת ללחי הנוגעת בצוואר נראה שחין של דם. הוא דיבר איתי כדי להסביר לי את צערו הפנימי, ואמר שבעת שאשתו (אמי) אמרה לו: "אנחנו רק חברים", הוא לא היה יכול בשום אופן לסבול את זה וליבו היה קרוע. אז ראיתי את אימי, עליה השלום, חנה בקר, שהייתה בתוך התבוננות והסתכלה למעלה, כשאור מסביב לה. השתדלתי לספר לה על צערו של אבא, אבל היא לא הסכימה לשמוע, כי לא רצתה לצאת מההתבוננות שלה". - -

אחר כך התעוררתי ונרדמתי שוב. ראיתי אז את הצדיק הקדוש המורה חיים, והייתי מתהלך בדרך איתו לשמאלו, ומסביב היה חשוך. אמר לי המורה חיים: יש צחנה שיוצאת מהצוואר שלך", ולא רצה לעמוד על ידי בגלל הריח הזה. - -

רבותיי, לא אאריך בפירושים: קודם כל, מודה אני לה" ברוך הוא שאבי ואמי יש להם רשות בשמים להביא לי סימנים להבנה.

בנוגע לחלומות, סימנים הם לפרעה, המסמל את אותיות העורף כידוע, מאחר והוא קושי העורף, המונע את השפעת ההרמוניה הפנימית בין המח והלב, ובסימנים ישנם מהמכות: דם, שחין, צפרדע ("וַתִּבְאַשׁ, הָאָרֶץ" (שמות, ח', 10) וחושך.

גם ביום השני נודע חלמה וראתה תנין ברחוב מחוץ לביתנו, שהפריע לה לעבור. - - התנין, לפי המדרש, הוא שנשאר במים בנילוס אחרי שחזרו הצפרדעים שנשארו עם סיום המכה.

הרי כולם סימני פרעה ומכות מצרים. עניין צערו של אבי בגלל פרישת אשתו מסמן על עיקר העוון הנעשה כאן, ומרמז על הצער הפנימי מלמעלה כאשר התורה אינה קוראת לעצמה עוד "אישה" ל"בעלה" הוא ה" ברוך הוא, או לחילופין, חכמת התורה, מאחר ובכתובים רבים האב מרמז על חכמת התורה והאם על בינת התורה, ככתוב "שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי, א', 8). כמו כן, האב גם מרמז על התורה שבכתב והאם על התורה שבעל פה, והיחס ביניהם שווה לחתונת גבר ואישה, כי אחד משלים את השני בחכמת הכתוב וגזרת הכתוב, ובהבנת המסורת על פי קבלת החכמים זיכרונם לברכה.

לפיכך בענייננו ה"קבלה", שהם מדברים עליה, לא שמה את עצמה עוד כאישה לחכמת התורה והמסורת האמיתית, כי אם כ"חברה" לה, ואין זה היחס האמיתי הרצוי לפניו יתברך. הסתכלו כאן על הרשעות והחוצפה והכפרות הפרעונית, הרוצה להגדיל ולהרים את קבלת הזוהר מעל התורה. כמובן שההעתקה וההפרדה הזאת משנה ומזייפת את הכול, מאחר והיא שוללת את חותמות המסורת, ובונה לעצמה מסורת חדשה שלא על פי יסודות הקבלה האמיתית של התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

הפלא הוא כיצד המשוגע הזה מצא לו הנוסחה לעצב שיטה של פשטות מזויפת שאין רואים כמוה. מי הוא המקובל, לפי טענתו? זה שמקבל את הרגשות והידע של העולמות הרוחניים העליונים, ולכן כל אחד יכול להיות מקובל אם רק יחזק את הרצון שלו לקבל. ואינו מתבייש לפרט, לדוגמה, שאברהם היה המקובל הראשון כי הרגיש בעולמות הרוחניים העליונים ומסר את הידע שלו אחריו, ואחד ש"נקרא" משה רבנו היה מקובל כי השיג את העולמות הנאצלים וכתב ספר קבלה, הוא החומש, וכו'. וכך כל התורה וכל המסורת קבלה היא, לדעתו, מפני שהכותבים היו מקובלים, שהשיגו את העולמות הנאצלים למעלה, וכתבו את קבלתם בשביל הנשמות של דורותיהם, לפי השפה שהייתה מובנת למלומדים. בעקבות כך, מהכתבים ההם היה ניתן להשיג את העולמות העליונים הרוחניים הנאצלים. מפני שבמשך הזמן לא יכלו בני ישראל להשיג את האמת הרוחנית שבכתבי המסורת האלה, נשלחו מן השמים מקובלים שיסבירו את השגותיהם בעולמות הרוחניים בשפת הנסתרות (שהוא קורא לה שפת הענפים). שפה זו היא היחידה שבאמצעותה יכולים להשיג את העולמות שלמעלה, ואת ההכנה לזאת עשה ר' שמעון בר יוחאי, חס וחלילה ושלום, בקבלתו את הזוהר, ובמסרו לכתב ביד ר' אבא. והמקובל החשוב אחריו הוא יצחק לוריא בכתבי תלמידו חיים ויטל. ואחרי האר"י בא סוף כל סוף יהודה אשלג, אשר נשלח מן השמים, ולפי דעת בית המשוגעים הזה נשמתו הייתה פעם בשמעון בר יוחאי, עברה אל גופו של יצחק לוריא ואחר כך הגיעה אל גופו של יהודה אשלג עצמו, בכדי שיכתוב את פירושו לזוהר, "הסולם". זוהי הדרך היחידה כעת להשיג את העולמות העליונים, וזוהי כל תכלית היותנו בעולם הזה. מי שלא מגיע אל הדרגה הזאת יצטרך להתגלגל בגלגול חוזר עד שיגיע לקסטת הברהמינים בהודו...

ראו, רבותיי, כיצד היא הפשטות הנוראה, ואיך היא הנוסחה הפשוטה לגן עדן העליון! כל מה שנכתב מאת המקובלים הראשונים, גם בתורה ובכל המסורת, לא יובן עוד אלא אם האדם הוא מקובל בעצמו. אך אין בעיה, הדרך משלושת "המקובלים", בעל הזוהר, האר"י ויהודה אשלג נסללה, וכל המפתח נמצא בקבוצת בני ברוך מבני ברק! ומפני שהכול נכלל בזוהר ורק ממנו, עם פירוש ר' אשלג, יש להשיג את העליונות הרוחנית הרצויה בקיום האנושות, בואו רק וקחו את המפתחות! פתחו, ותעלו תיכף ומיד על מוקש הנחש הקדמוני! בינתיים גם אל תשכחו לקנות את ספר הזוהר עם פירוש הסולם, מפני שהשטן עשה כאן שיתוף פעולה עם האלוה ממון, ורוקדים הם יחד עם פרעה, קשה העורף הגרוע והמצחין הנמצא והיוצא מספר הזוהר עצמו באחרית הימים, בדור הרביעי הזה, ודווקא בזמן הטהרה של עם ישראל לפני גאולתו השלמה!

אך, רבותי, הבה נהיה לרגע רציניים. אין כאן צחוק בשום אופן! האדם הזה דעותיו הן שיגעונות ממש, אבל הוא לא טיפש! הוא יודע ומבין, לפי דעתו המשוגעת, את מה שהוא רוצה לומר. ומה שאני אומר "דק" הוא באירוניה, ומפרט אני את האמונה שלו בבהירות ובאופן פתוח. אני יודע היטב את הסקנדל שדבריי גורמים בקרב היהודים הדתיים מכבר, ולא איכפת לי, כי לא מהם הישועה, אלא מהיהודים הצעירים שאינם יודעים את דת ישראל לעומק אלא באופן שטחי מאוד. הם הלחם שלנו.

סכנה גדולה היא הקבוצה הקבלית הזו, ומפילים יהודים נקיים בפח בכל יום דרך האינטרנט. ושדמון זה אינו כלום, כי אם קול רבו וקול האשלגים, וכבר החליטו הם שלא איכפת להם מכל היהדות הנמצאת, ומחפשים את שלמיהם ועולותיהם מהבלתי מתוארים עוד. ונאמר בספר שלפני זמן מה התחילו לרדת נשמות חדשות, הרוצות בכל חפצן להגיע אל האמת המוחלטת, ולכן הן מגיעות אל אור הזוהר! רעה מאד כוונתם, ומזיקים ממש לנשמות יהודים בכל המקומות, ה" יצילנו ויציל את כל ישראל מיזמתם.

---

[1] לשון זה "ובא כל מיני סוף" מקורה בסימן שהתקבל בחלום של אדם קמחג'י.

[2] נרמז גם בביטוי הנבואי "עוון קץ" הפגם הכפול נגד שני הדיברות הראשונים: "עוון" כנגד הדיבר הראשון ו"קץ" כנגד הדיבר השני, שהרי 'עוון' נוגע בכלליות לעיוות נגד רצונו יתברך, כשרצון ה" הכללי הזה מתבטא במילים "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם, כ', 2). "קץ", לעומתו מרמז על הקץ הסופי, המוזכר ברמז בדיבר השני: "רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי; וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים" (שם, 4-5), שמתייחס לאותו דור רביעי אחרון סופי כפול, שבו יושמדו השונאים וייגאלו האהובים, כי באותו הדור הרביעי "בא כל מיני סוף", דהיינו "בא" בלשון יחיד ביחד כאחד, דור קנאת אל קנא ודור הגאולה השלמה האחרונה וחסד ה" לאלפים וכו'. ורמז שלם הוא ואמיתי, השורף רבבות רמזי שקר כהרף עין. והנה אנו פה בשנת תשנ"ט, ורמז הוא על מלחמות ה" נגד עיוות אמונת שני הדיברות הראשונים, כי שני הדיברות מכילים נ"ט מילים.

[3] ראו את ספר המלאך גבריאל בספר משנת חיים, עלה 7, על עשרת האלים הגדולים של המצרים וקשרם אל מלחמות ה" בעשר המכות שכוונו נגדם.

[4] בעתון "ידיעות אחרונות", מי"ז בחשוון תשמ"ט, קבוצת "יהודים למען יהדות שפויה" הביאה כמה ציטוטים מספרי חב"ד: "כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח", "עינינו שעצמות אין סוף התלבש בגוף גשמי", "זהו משיח", "שאין זה בשר ודם", "זהו הקב"ה בעצמו", "כ"ק אדמו"ר שליט"א הכולל ז' רקיעים, וארץ, וד' רוחות העולם", ומסיימת הקבוצה הזו, שיש לשבחה, במצוות גילוי פני הזונה: "האם דעות אלה מפחידות אתכם?!".

[5] ולומדים אותם על פי שורשי הדיבר השני, על פי ארבעה סוגים בעבודה זרה: "אבות", "בנים", "שלשים" ו"רבעים", ומכאן שכל החטאים בשורשם משרשי העבודה הזרה הם, וידוע שכל חטא וכל עוון מושרשים הם בעבודה פסולה שהיא זרה לעבודת ה" האמיתית. לפיכך הדיבר השני כולל בעצמו את כל הלאווים שבתורה וכו'.